רואי השחורות בתקשורת האמריקנית והעולמית מנבאים בלגאן בתהליך העברת השלטון בוושינגטון. אם דונלד טראמפ יערער בבתי משפט על החוקיות של תוצאות הבחירות עלול התהליך להיסחב כמה שבועות, ובכל מקרה לא יתחיל עד ש"מנהל השירותים הכלליים הממשלתיים" לא יאשר רשמית שג'ו ביידן הוא הנשיא הנבחר.
כרגע אין סימנים לכך שטראמפ ואנשיו מתכוונים לחבל בתהליך העברת המקל, אבל גם זה עלול להתרחש פה ושם כשמדובר בממשל פדראלי ענק שבו מכהנים יותר מ-4,000 בכירים, שרובם הם מינויים פוליטיים של הממשל היוצא שיצטרכו לעזוב. סביר להניח שלא כולם יעזרו לאנשי ביידן להתיישב בכיסא ולתפקד כהלכה מהיום הראשון.
את המינויים של ביידן יש צורך להעביר בדיקת FBI כדי לוודא שאינם מעורבים בפלילים ולקבוע את הסיווג הביטחוני שלהם. כך קובע "חוק העברת השלטון" בארה"ב. בתוך המחנה הדמוקרטי צפויים בימים הקרובים מאבקים על עמדות כוח ועל יישום תפישות עולם, וגם אלו ינגסו נתחים גדולים מטווח תשומת הלב ויכולת קבלת ההחלטות של הנשיא הנבחר וראש צוות המעבר שלו, הסנטור לשעבר טד קאופמן.
נאום הניצחון של ג'ו ביידן
(צילום: רויטרס)
התהליך הזה יתמשך בכל מקרה גם מעבר ל-20 בינואר, היום שבו יושבע ביידן לנשיא. אז, כמו כל נשיא וסגן שנבחרו, ירצו ביידן וקמלה האריס להוכיח שהם עומדים בהבטחות הבחירות שלהם, שבראשן בלימת התמותה ממגפת הקורונה (יותר מ-1,000 קורבנות ביממה) והורדת שיעורי האבטלה. ממשל ביידן יצטרך לייצר מיליוני מקומות עבודה, בין השאר בתשתיות הלאומיות, שחרף הבטחותיו נמנע טראמפ מלנקוף אצבע כדי לשפר אותן.
סביר להניח שעם סדר יום גדוש כזה – ישראל, המזרח התיכון ואפילו איראן לא יהיו בראש מעייניהם של הממשל הנכנס והממשל העוזב. אבל אם הממשלה בירושלים רוצה להבטיח את האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל גם בתקופת הממשל החדש, ובעיקר את אלה הנוגעים לביטחון הלאומי, היא צריכה להתחיל לעבוד כבר בשבועות הקרובים.
אנשי אובמה חוזרים
היעד המרכזי והחשוב ביותר הוא לחזור למצב שבמסגרתו נמצא מעמדה של ישראל כבעלת ברית ערכית ואסטרטגית של ארה"ב בלב הקונצנזוס העממי והפוליטי האמריקני. עם המפלגה הרפובליקנית, שתשלוט כנראה בסנאט (זה ייקבע בבחירות בינואר בג'ורג'יה) לא תהיה בעיה. אבל לממשלת ישראל הנוכחית, ובעצם לכל ממשלה בראשות בנימין נתניהו, תהיה בעיה עם מפלגתו הדמוקרטית של הנשיא הנבחר. וליתר דיוק, עם אנשי הנשיא לשעבר ברק אובמה שרבים מהם יחזרו לבית הלבן ולמועצה לביטחון לאומי לתקופת הנשיאות הראשונה של ביידן, על פי שיטת "הדלת המסתובבת" הוושינגטונית המסורתית.
בארץ לא נותנים את המשקל הראוי לדם רע שעדיין זורם בין הפונקציונרים הדמוקרטים המנוסים לבין נתניהו ואנשיו, ובראשם השגריר רון דרמר, שאמור לסיים את תפקידו עם תום כהונת טראמפ. ראש הממשלה החליפי בני גנץ ושר החוץ גבי אשכנזי אינם שחקנים מוכרים בוושינגטון הפוליטית הנוכחית, ולא תהיה להם יכולת לייצר ציר יעיל עוקף נתניהו עם ממשל ביידן כפי שהיה להם עם ג'ראד קושנר, חתנו של הנשיא טראמפ.
הקלישאות על הברית האיתנה והלא-פרסונלית בין ישראל לארה"ב לא יעמדו הפעם במבחן. הקלישאה הזו נכונה במאקרו, אבל אלוהים והשטן נמצאים בפרטים הקטנים, והפרטים נמצאים כעת בקיטוב החריף שמפלג את ארה"ב מבחינה רגשית ואת וושינגטון מבחינה פוליטית.
בנוסף – ואולי בעיקר - יש צורך להקהות את היחס הביקורתי-עד-עוין לישראל שרווח כעת קרב מה שמכונה "האגף הפרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית. יש בו רבים מאד שמאשימים את ישראל בקולוניאליזם בשטחים הפלסטינים ודורשים בשל כך לקצץ בסיוע שאנו מקבלים.
מאחר שהאידאולוגיות הרווחות באגף זה, והפוליטיקאים והפוליטיקאיות המייצגים אותו, זוכים לתמיכה נרחבת בקמפוסים ובקרב הצעירים במרכזים האורבניים הגדולים, ומשום שהם נהנים מהשפעה חזקה על מוסדות המפלגה, על הנשיא הנבחר ביידן ובעיקר על סגניתו האריס - על ישראל לחדש את ההידברות העניינית עם ראשיו.
זו תהיה משימה לא קלה מפני שבתקופת הנשיא אובמה, ועל רקע העימותים שיזם עימו נתניהו, איבדה ישראל לא רק את תמיכת האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, אלא גם עוררה אנטגוניזם ואפילו יצר נקם בזרם המרכזי שלה.
ישראל צריכה שגריר חדש. ועכשיו
ביידן אינו הבעיה. הוא היה ויישאר ידיד נאמן לישראל בגלל העמדה המוסרית והערכית שגיבש במשך שנותיו הרבות בפוליטיקה, הרבה לפני שנעשה סגנו הלויאלי של אובמה. אולם כדי שלא ייתקל בהתנגדות מצד הפקידות הבכירה בממשל שלו ובקרב בוחריו כבר בתקופת צוות המעבר שהוא מגבש, ממשלת ישראל צריכה להחליף את השגריר דרמר עוד לפני תום כהונתו הרשמית ב-20 בינואר.
דרמר, שמזמן נמנה על הממסד הרפובליקני בוושינגטון, לא יזכה באמונם של אנשי ביידן (כאמור, לשעבר אובמה), וגלעד ארדן, שאמור להחליפו ובמקביל להיות השגריר באו"ם, לא יוכל למלא את תפקידו כהלכה אם לא ימקד את מאמציו ונוכחותו בוושינגטון.
מלבד זה צריכה ממשלת ישראל לבצע גיוס כללי של אישים אמריקניים, יהודים ולא יהודים, שיכולים להידבר ולהשפיע גם על אגפים פחות ידידותיים במפלגה הדמוקרטית. השדולה היהודית איפא"ק, אנרגטית ומשפיעה, נחוצה היום יותר מתמיד.
אחרי שנבחר על ידי המפלגה הדמוקרטית כמועמד לנשיאות מינה ביידן את הסנטור טד קאופמן לעמוד בראש צוות העברת השלטון, וזה הקים צוותי עבודה. לעיקר תשומת הלב התקשורתית זוכה כעת תהליך קביעת ובחינת המועמדים למשרות הבכירות בצוות הבית הלבן, המועצה לביטחון לאומי והקבינט הנשיאותי. עבודת הצוותים המנסחים ניירות עמדה ומתווי מדיניות לממשל העתידי לא זוכה לאותה תשומת לב, אבל היא חשובה לא פחות ויש לה השפעה על מהלכי הממשל בשנתיים הראשונות לכהונת הנשיא.
לישראל יש יכולת מועטה, אם בכלל, להשפיע על המינויים. אבל הניסיון מוכיח שלשגריר ישראל בוושינגטון כמו גם לארגונים יהודיים-אמריקנים, יש יכולת להשפיע על ניירות העמדה הנושאיים שצוותי המעבר מניחים על שולחנו של הנשיא.
להשאיר את המקל מעל ראשה של איראן
בתחומי הביטחון והמדיניות, האתגר הוושינגטוני המיידי והחשוב ביותר הניצב בפני ממשלת ישראל הוא שימור "מקסימום הלחץ" שמפעיל ממשל טראמפ על איראן. כשטראמפ פרש לפני יותר משנתיים מהסכם הגרעין של המעצמות עם איראן (ה-JCPOA) הוא הטיל מחדש את הסנקציות הדרקוניות על ייצוא נפט והקשרים הפיננסיים והמסחריים איתה. אבל ההשפעה המצמיתה של הסנקציות על הכלכלה האיראנית לא הכניעה את האייטולות, שהגיבו בחידוש פעילות העשרת האורניום ופיתוח סרכזות חדישות להאצת התהליך. לאחרונה הודיעה איראן שהיא גם מתכוונת לחדש את פעולת הכור לייצור פלוטוניום שהשביתה אחרי שנחתם הסכם הגרעין.
טראמפ ושר החוץ שלו מייק פומפאו לא השיגו את מטרתם. הם לא הביאו את איראן חזרה אל שולחן המו"מ כדי לשאת ולתת על תיקונים חיוניים בהסכם (מנקודת ראותם ומנקודת ראות ישראלית) ועל הפסקת פיתוח הטילים והפעילות החתרנית-טרוריסטית שלה באזור. לכן, מדי כמה חודשים הטיל ממשל טראמפ חבילה נוספת של סנקציות על אישים, מוסדות ותאגידים איראניים. פעם בגלל פיתוח טילים בליסטיים ופעם בגלל הפעילות החתרנית.
המצוקה הכלכלית באיראן שהחריפה בגלל הקורונה היא כעת נוראית אבל האייטולות למדו לחיות איתה בלי לחשוש יתר על המידה ליציבות משטרם. חמור מזה: הם מתקרבים כעת במהירות למצב שבו יוכלו לפרוץ במהירות אל "הפצצה", ומסרבים לשבת לשולחן המו"מ עם ארה"ב לפני שזו תסיר מעליהם את הסנקציות ותשלם להם פיצויים.
במצב זה נכנס ביידן לזירה. הוא היה סגן נשיא כשברק אובמה סגר את ה- JCPOA, ולכן יש לו מחויבות רגשית ופוליטית להסכם שטראמפ הפר במסגרת מילוי הבטחתו לבוחריו הרפובליקנים ולמממניו אוהדי ישראל. ביידן כבר הבהיר שהוא מתכוון להחזיר את ארה"ב למסגרת ההסכם ואז לדון עם האיראנים על שיפורים ותיקונים בו.
בשלב שני הוא מתכוון לשכנע את האיראנים להפסיק את פיתוח הטילים ואת ערעור היציבות במדינות האזור באמצעות שליחים. כמו שאומרים אצלנו בציניות, שיהיה לו בהצלחה - אבל אם הוא רוצה להשיג משהו מהאיראנים הוא חייב להמשיך את הלחץ עליהם באמצעות מנוף הסנקציות.
ביידן יכול להרשות לעצמו מחווה של רצון טוב כלפי טהרן ולבטל מקצת הסנקציות האישיות והמוסדיות שטראמפ הטיל עליה לאחרונה. אבל הגוף העיקרי של הסנקציות צריך להישאר עד שהאיראנים יסכימו לדיון ענייני ומועיל. כך היה ב-2015 וכך צריך להיות גם עכשיו.
ישראל צריכה להשפיע בכל האמצעים והקשרים העומדים לרשותה על ביידן וממשלו כדי שלא ישמטו מידיהם בקלות את האלה הגדולה של הסנקציות בטרם יהיו תוצאות של ממש במו"מ עם טהרן, שלא צפוי להיפתח לפני הבחירות לנשיאות באיראן שיהיו ביוני השנה.
לכן, בעניין זה יש לממשלת ישראל זמן להיערך ולפעול ביעילות מאחורי הקלעים. אפשר להעריך שעד יוני 2021 יחול גם בישראל שינוי פוליטי שאולי ישפיע גם על היחסים בין ירושלים לוושינגטון שבה הנשיא ולכל הפחות גם בית הנבחרים הם דמוקרטים.
