קריסת הטריבונה בגבעת זאב
(צילום: עותף ירושלים)
אין ספק שההילולה במירון גרמה לרשויות ללמוד משהו. עיון קל בחליפת המכתבים בין מועצת גבעת זאב, רשויות כיבוי האש והמשטרה מראה שהלקח המרכזי נלמד: כסת"ח מופתי. הנפקת מסמכים סיטונאיים לקראת חקירה אפשרית. זריקת אחריות בין הרשויות, אבל ממוסמכת. אחריה, הכתובת כתובה על הקיר וכל מי שמגיע לזירה עוסק, בראש ובראשונה, בהבהרה שהוא עמד על המשמר ו"התריע": ראש המועצה, מפקד המחוז ועוד ועוד.
אנחנו, זאת אומרת אזרחי מדינת ישראל, לא משלמים לאנשים האלה כדי לשגר מכתבים איש לרעהו על מחדל מזעזע וצפוי: התכנסות גדולה של אלפי בני אדם בבית כנסת שבנייתו לא הושלמה, עם טריבונות לא תקניות שחוברו באזיקונים וחוזקו בקרשים מאתר הבנייה, וכל זה בעת שמבוצע ירי רקטות לעבר ישראל בעימות צבאי.
צודקת המשטרה שתפקיד הפיקוח העירוני למנוע אירועים מסוג זה; צודקת המועצה שאין בכוחה למנוע התכנסות גדולה כל כך ללא מבצע משטרתי נרחב - אך עם הצדק הזה שינסו לנחם את המשפחות שאיבדו את יקיריהן. שיבואו עם המכתבים ששלחו וינסו להסביר לפצועים שזה בעצם הבחור השני שאשם. או שהם "אחראים אך לא אשמים", ההמצאה של אמיר אוחנה.
כמה קל היה לראש המועצה לאסוף את הפיקוח העירוני ולעמוד בכניסה לאירוע שידע עליו - ולאסור כניסה? כמה פשוט היה למפקד המשטרה להתגייס ופשוט להציב ניידת? אולי הם לא רצו להתעמת; אפשר להניח שעסקן אחד או שניים מעורבים בזה. תיפתח חקירה, נו בטח.
קו ישר עובר בין ההילולה במירון והטיוח שנלווה אליה לבין האסון בגבעת זאב. הקו הזה הוא של בוז וזלזול בחייהם של חרדים. הם משמשים את קבוצות העסקנים והרבנים שלהם כצאן תמים למטרות הצבעה ורווח, אבל בעת של דחק וצרה, בין אם מדובר בקורונה או באסון שהוא תוצר של מחדל גמור, מוצעים להם, לכל היותר, פיצויים וגמילות חסדים.
הם קבוצה ענייה יותר משאר האוכלוסייה, מסורה דתית, שעבורה אירועים כמו ליל שבועות הם שיא חברתי; הם זכאים כמו כל ישראלי אחר לכך שתקנים יישמרו, החוק ייאכף והבטיחות תהיה במקום הראשון. במקביל, הציבור עצמו לא יכול להתעלם עוד מממדי המחדלים והרשלנות שנחשפים; אם הוא לא יתבע בעצמו את מה שמגיע לו - חקירה ובדיקה חשופות ושקופות - איש לא ייתן לו את זה. אם הוא לא יסרב להשתתף באירועים מהסוג הזה, או יתבע מעסקניו אחריות, הם ימשיכו לחמוק מאחריות ובמקביל להתהדר בהישג של עוד חגיגה שעברה בשלום, בנס.
בשבועות האחרונים, מאז מירון, יש הרבה התייחסות לציטוט של יצחק רבין על תרבות ה"סמוך" ו"יהיה בסדר". אבל ישראל עברה מזמן ממצב שבו יש סיבה להאמין ש"יהיה בסדר" - ולכן אנשים נוקטים ביהירות ובשחץ ואומרים שיש על מי לסמוך - אל מצב ציני בהרבה: שכולם מבינים, כמו במירון וכמו אמש בגבעת זאב, שלא יהיה בסדר. אז מה הם עושים? מתקנים? לא. הם משגרים עוד מכתב, מוודאים שכולם ידעו שאסון בפתח, ואז הולכים לארוחת החג שלהם. הקריאות למד"א יגיעו אחר כך, והם יגיעו לזירה מצוידים ביועצים משפטיים. זו לא אחריות, זה לא ניהול וככה לא מתנהגים עובדי ציבור.
