בסלון ביתה שבקומה השנייה ברחוב אפרים צור באשקלון יושבת סטלה בן חמו בת ה-82 ומביטה לכיוון דרום, לעבר רצועת עזה. "אני מסתכלת ומתפללת שלא יגיע משם טיל לבניין שלי", היא אומרת בחשש. "אני כבר לא יכולה לשמוע את הסירנה העולה ויורדת. כולי רועדת. אני נעמדת בכניסה לבית, מתחת למשקוף, כי זה המקום הכי מוגן שיש. אני לא יכולה בגילי לרדת למקלט. מה שעובר עלינו בימים האחרונים זה פשוט גיהינום".
בן חמו לא מדברת רק בשם עצמה: כמוה, אלפי ישראלים תושבי הדרום ובעיקר העיר אשקלון, שסופגת ירי בלתי פוסק, לא מסוגלים להגיע בזמן למרחב מוגן. חלקם קשישים, אחרים בעלי מוגבלויות ומתקשים לנוע בכוחות עצמם, ולרבים פשוט אין לאן לברוח שכן הם חיים בבתים ישנים ללא מקלטים או ממ"דים. עד כה, שוגרו לעבר אשקלון יותר מ-800 רקטות ו-69 מהן פגעו בתוך העיר וגרמו להרג ולנפגעים רבים. אלא שרבע מתושבי העיר – 40,000 איש, עדיין גרים בדירות ללא ממד"ים או מקלטים בבניין. המשמעות: חלקם נאלצו לעבור לגור במקלטים ציבוריים או שעליהם "להסתפק" בלצאת לחדר המדרגות.
הבניין ברחוב אפרים צור 4 בעיר, למשל, הוא אחד מני בניינים רבים בעיר שלדייריו אין דרך ריאלית להתגונן. רות בן (52), שכנתה של בן חמו בקומה 4, כבר 30 שנה גרה בעיר וחוותה את כל המבצעים בעזה, אבל כמות אש כזו כמו שסופגת העיר בסבב הלחימה האחרון היא לא זוכרת. "אני יושבת משותקת בסלון. אין לי לאן ללכת. אם אני אצא לחדר מדרגות אז אני יכולה להיפצע מהזכוכיות שיש בחלון הקטן שבגג", אמרה. "אם אני ארד למטה אני יכולה ליפול וממילא עד שאגיע הטיל כבר ייפול. אז אני פשוט יושבת על הספה ומתפללת לאלוהים שלא ייפול פה טיל".
עדן נגאש בת ה-9 מאשקלון בריאיון לאולפן ynet
(צילום: גיל יוחנן,ירון ברנר)
מתחת לבניין שלהן מתגוררים בתנאים קשים כבר קרוב לשבוע משפחות שלמות עם ילדים, רובן של עולים חדשים מאתיופיה. ירדנה שוקני (52), שנמצאת עם בתה במקלט מתארת מציאות עגומה. "ביום אחד אמרו לנו להתפנות למקלט מתחת לבניין אבל אף אחד לא דואג לנו. אפילו מים חסר לנו. במשך ימים לא הנחנו לעירייה עד שקיבלנו מזגן כי החום והמחנק במקלט היו בלתי אפשריים. אנחנו אזרחים סוג ב'", סיפרה.
"למה אנחנו צריכים לעבור את הסיוט הזה? אם היה לנו חדר ביטחון בבית הכל היה נראה אחרת". השכן שלה, ארז מלכה (42), לא מבין מדוע לא טרחו לדאוג להם למיגון לאורך כל השנים. "אנחנו חיים בבניינים האלה משנות ה-80, ולמרות השנים הרבות אף אחד לא מצא את הזמן והכסף לשפץ ולמגן אותנו. כמה התחננו, כמה ביקשנו, כמה צעקנו – אבל אף אחד לא מקשיב. למה הם מחכים, שיקרה אסון?"
ביום שבת האחרון, במהלך המטח לרמת גן, נהרג גרשון פרנקו ז"ל בן ה-55, שהיה חולה ונכה ולא הספיק להגיע למרחב המוגן בשל קשייו הפיזיים. כמוהו, ישראלים רבים חשופים למטחי הרקטות ולא מסוגלים להגיע למחסה. סימה פרג'-רווח מאשקלון למשל, אם חד-הורית של מלי (32) ואוריחי (30) הסובלים משיתוק מוחין, כבר עשרה ימים חיה בשגרה של אימה. "הילדים שלי סיעודיים, הם לא מתניידים לבד", היא מסבירה. "אין לנו ממ"ד, אנחנו רצים לחדר הכי מוגן בבית, אבל היו הרבה פעמים שלא הספקנו. אנחנו צריכים ב-20 שניות להכניס שני כיסאות גלגלים לחדר, זה קשה. אני מנסה כל הזמן לחשב זמנים". כמו רבים, היא נמצאת בחרדה תמידית: "אני מותשת. אין לנו לאן ללכת, זה הבית שלנו".
יאיר מרכוס (53), בעל לקות ראייה מולדת, הגיע לפני שש שנים לאשקלון וזה סבב הלחימה הראשון שלו בעיר. כתוצאה מכך הוא כמעט שלא יוצא מהבית. "אני לרוב לא מספיק להגיע לממ"ד בזמן", הוא מודה. "אני גר לבד וצריך להגיע תוך 15-20 שניות למרחב המוגן. הצלחתי להתרגל להרבה משוכות בחיי, אבל אי אפשר להתרגל לזה".
על מנת לא למצוא עצמה בחוץ בזמן האזעקות החליטה איילת אלבז, אם לארבעה מאשקלון, להימנע מלצאת החוצה בכלל. בנה ירין (ארבע וחצי) אובחן עם אוטיזם והוא חווה באופן קשה במיוחד את הירי. "בזמן אזעקה הוא משתתק, קופא וצריך להוביל אותו", סיפרה איילת. "כדי להימנע ממצב שלא נגיע בזמן אני נשארת צמודה לממ"ד, לא מכינה אוכל, לא מתקלחת. עושים הכל בתוך הממ"ד".
לביא נאור, דובר קבוצות המחאה של הנכים, אמר כי כבר בתחילת הלחימה הוא התריע על הקושי להתנייד למרחבים המוגנים. "לצערי, אף גורם לא לקח על עצמו אחריות לטפל בנושא הגישה לבעלי המוגבלויות. בסבב הלחימה הנוכחי נהרג נכה בעל מוגבלות קשה ולאור המצב שנוצר אנו שוב פונים לכל האחראים בנושא המקלטים וחדרי הביטחון: קחו אחריות ותטפלו במיידית כי הפעם זה נגמר בהרוג אחד מקרב הנכים, ובפעם הבאה זה עלול לגרום למספר רב של נפגעים".
יובל וגנר, יו"ר עמותת נגישות ישראל, ציין כי "עצוב שישנם עדיין בישראל קשישים ונכים ללא מיגון או ללא יכולת הגעה למיגון", וקרא למשרד הביטחון, פיקוד העורף והרשויות המקומיות לפנותם למקום בטוח: "לא ייתכן שנכים יהיו בידי הגורל בלבד".
