בתוך הבית הלבן דנו לעתים קרובות באתגרים לטווח ארוך של צפון אפריקה והמזרח התיכון. מדינות הנפט באזור לא פעלו להגדלת הגיוון בכלכלותיהן, ושאלנו את עצמנו מה יקרה כשמאגרי הנפט יתרוקנו. הצרנו על המגבלות המושתות בהן על נשים וילדות ‑ הפגיעה ביכולתן ללמוד, לעבוד ואפילו, בחלק מהמקרים, לנהוג. הבחנו בעצירת הצמיחה ובהשפעתה החמורה במיוחד על הדורות הצעירים יותר במדינות דוברות ערבית: בני פחות מ‑30 היו כ‑60 אחוזים מהאוכלוסייה וסבלו משיעורי אבטלה כפולים מאלה של שאר העולם.
יותר מכול הדאיגו אותנו הרודנות והדיכוי שאפיינו כמעט את כל הממשלות הערביות ‑ לא רק היעדר הדמוקרטיה האמיתית אלא גם העובדה שבעלי הכוח לכאורה לא היו צריכים לתת שום דין וחשבון לאנשים שבהם הם שולטים. למרות התנאים השונים בין המדינות, רוב המנהיגים האלה שמרו על כוחם באמצעות נוסחה עתיקת יומין: הגבלה של ההשתתפות הפוליטית וחופש הביטוי, הפחדה הפושה בכול ומעקב מטעם המשטרה או שירותי הביטחון הפנימיים, מערכות משפט לא מתפקדות והגנות לא מספקות על ההליך התקין, בחירות מכורות (או לא קיימות), צבא מבוסס, צנזורה כבדה על אמצעי התקשורת ושחיתות נרחבת. רבים מהמשטרים האלה היו קיימים כבר עשרות בשנים והחזיקו מעמד בזכות הסתמכות על לאומנות, על אמונות דתיות משותפות ועל רשת מסונפת של קשרים שבטיים וקשרי משפחה שהעניקו חסות למקורבים. יכול להיות שדיכוי גילויי ההתנגדות, בשילוב עם כוח ההתמדה של הקיים, יספיקו כדי להשאיר אותם על כנם לזמן מה. גופי המודיעין שלנו אמנם התמקדו בעיקר במעקב אחר פעולותיהן של רשתות טרור, והדיפלומטים שלנו לא תמיד הטו אוזן למתרחש ב"רחוב הערבי", אבל ראינו סימנים לתסיסה הגוברת בקרב האזרחים הערבים מן השורה ‑ וכיוון שלא היה מוצא לגיטימי לביטוי התסכולים האלה, ידענו שעלול להיות שם פתח לצרות. כמו שאמרתי לדניס אחרי שחזרתי מביקורי הראשון באזור כנשיא, "מתישהו, איפשהו, משהו יתפוצץ."
מה היה אפשר לעשות עם הידיעה הזאת? זאת היתה הבעיה. במשך חצי מאה לפחות מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון התמקדה אך ורק בשמירה על היציבות, במניעת שיבושים באספקת הנפט שלנו ובהקפדה שכוחות יריבים (ראשית הסובייטים ואחריהם האיראנים) לא ירחיבו את השפעתם. אחרי 11 בספטמבר עברה המלחמה בטרור למרכז הזירה. בחתירה לכל אחד מהיעדים האלה כרתנו ברית עם השליטים היחידים. הרי היה אפשר לצפות את מעשיהם, והם שאפו לשמור על המצב הקיים. הם אירחו את בסיסי הצבא שלנו וסיפקו לנו מידע מודיעיני מועיל; וכמובן, הם עשו הרבה עסקים עם חברות אמריקאיות. חלק גדול ממנגנון הביטחון הלאומי שלנו באזור היה תלוי בשיתוף הפעולה מצדם ובמקרים רבים השתלב לבלי התר במנגנונים שלהם. מדי פעם בפעם היה יוצא דוח מהפנטגון או מלאנגלי עם המלצה שמדיניות ארצות הברית תקדיש תשומת לב רבה יותר לזכויות אדם ולסוגיות ממשל בכל הנוגע ליחסים עם שותפינו במזרח התיכון. אבל אז הסעודים היו מוסרים ידיעה חיונית שמנעה העלאה של מתקן נפץ למטוסי מטען בדרכם לארצות הברית, או שבסיס חיל הים שלנו בבחריין היה מתגלה כבעל תפקיד מכריע בניהול התנגשות עם איראן במצרי הורמוז, והדוחות האלה היו נדחקים לתחתית המגירה. בכל חלקי הממשל האמריקאי האפשרות שהתקוממות עממית כלשהי עלולה להפיל את אחד מבעלי הברית שלנו נענתה בדרך כלל בתחושת השלמה: נכון, סביר שהדבר יקרה, בדיוק כפי שהוריקן רב‑עוצמה יפגע בחוף המפרץ שלנו או שרעידת האדמה הגדולה הצפויה תזעזע את קליפורניה; אבל כיוון שאין לנו מושג בדיוק מתי או איפה, וכיוון שממילא אין בידנו היכולת לעצור זאת, המעשה הנכון ביותר הוא להכין תוכניות לשעת חירום ולהתכונן להתמודד עם ההשלכות.
העדפתי לחשוב שהממשל שלי מתנגד לפטליזם הזה. בהמשך לנאום שלי בקהיר השתמשתי בראיונות ובדברים שנשאתי בציבור כדי לדחוק בממשלות המזרח התיכון להקשיב לקולותיהם של אזרחים שקראו לשינוי. בפגישות עם מנהיגים ערבים הצוות שלי כלל פעמים רבות בסדר היום את נושא זכויות האדם. מחלקת המדינה עבדה בחריצות מאחורי הקלעים כדי להגן על עיתונאים, לשחרר מתנגדים פוליטיים ולהגדיל את מרחב הפעולה האזרחי.
אף על פי כן, לעתים נדירות בלבד ארצות הברית גערה פומבית בבעלות ברית כמו מצרים או ערב הסעודית על הפרות של זכויות אדם. בהתחשב באינטרסים שלנו בענייני עיראק, אל‑קאעידה ואיראן, שלא לציין את צורכי הביטחון של ישראל, הרגשנו שיותר מדי מונח על כף המאזניים, ולא שווה לפוצץ את היחסים. קבלה של ריאליזם מהסוג הזה, אמרתי לעצמי, היא חלק מהתפקיד. אבל מדי פעם בפעם היה מגיע לשולחני סיפורה של פעילת זכויות נשים שנעצרה בריאד, או שהייתי קורא על עובד מקומי של ארגון בינלאומי לזכויות אדם הנמק בכלא בקהיר, והרגשתי רדוף. ידעתי שהממשל שלי לעולם לא יוכל להפוך את המזרח התיכון לגן עדן של דמוקרטיה, אבל האמנתי שאנחנו יכולים וצריכים לעשות הרבה‑הרבה יותר כדי לעודד את ההתקדמות בכיוון הנכון.
כשהייתי באחד ממצבי הרוח האלה פיניתי זמן לארוחת צהריים עם סמנתה פאוור.
הכרתי את סמנתה כשהייתי בסנאט, אחרי שקראתי את ספרה זוכה הפוליצר "בעיה מהגיהינום: אמריקה ועידן רצח העם" ‑ דיון מרגש ומבוסס היטב בתגובתה הפושרת של אמריקה למקרי רצח עם ובצורך במנהיגות עולמית חזקה יותר למניעת זוועות המוניות. בזמנו היא לימדה בהרווארד, וכשפניתי אליה היא קפצה על ההצעה שלי שנאכל משהו ונדבר בפעם הבאה שתהיה בוושינגטון. התברר שהיא אישה רצינית וצעירה מכפי שציפיתי, באמצע שנות ה‑30 לחייה, גבוהה וצנומה, ג'ינג'ית מנומשת בעלת ריסים סמיכים ועיניים גדולות, כמעט נוגות, שהתכווצו בזוויותיהן כשצחקה. היא ואמה האירית היגרו לארצות הברית כשהיתה בת תשע; היא שיחקה כדורסל בתיכון, סיימה את לימודיה בייל ועבדה כעיתונאית עצמאית בסיקור המלחמה בבוסניה. החוויות שעברה שם ‑ כשהיתה עדה לטבח ולטיהורים אתניים ‑ עוררו בה השראה להשלים תואר במשפטים, בתקווה שהוא ייתן לה את הכלים לרפא חלק מהטירוף שבעולם. בערב ההוא, אחרי שהובילה אותי דרך רשימה מקיפה של שגיאות במדיניות החוץ של ארצות הברית שהיא התעקשה שחייבים לתקן, הצעתי לה לרדת ממגדל השן ולהצטרף אלי לזמן מה.
השיחה שהתחילה בארוחת הערב ההיא נמשכה לסירוגין במשך כמה שנים. סמנתה הצטרפה לצוות שלי בסנאט כעמיתה בצוות מדיניות החוץ ויעצה בסוגיות כמו רצח העם שהתרחש אז בדארפור. היא עבדה במסע הבחירות שלי לנשיאות, שם פגשה את בעלה לעתיד, חברי קאס סאנסטיין, שאותו מיניתי בהמשך לעסוק בענייני רגולציה, והיתה לאחת היועצות הבכירות שלנו למדיניות חוץ. (נאלצתי להושיב אותה על ספסל העונשין ולהוציא אותה ממסע הבחירות אחרי שכינתה את הילרי "מפלצת" ברגע שחשבה שהיה שיחה שלא לציטוט במהלך ריאיון עיתונאי.) אחרי הבחירות מיניתי אותה לתפקיד בכיר במועצה לביטחון לאומי, שם עשתה עבודה מצוינת, רובה מחוץ לאור הזרקורים, כולל תכנון יוזמה גלובלית רחבת היקף להגדלת השקיפות הממשלתית והפחתת השחיתות בארצות ברחבי העולם.
סמנתה היתה בין ידידי הקרובים ביותר בבית הלבן. בדומה לבן, היא הזכירה לי את האידיאליזם של ימי נעורי, החלק ממני שעדיין לא התקלקל בשל ציניות, חישובים קרים או זהירות המתחפשת לתבונה. ואני חושד שבדיוק כיוון שהיא הכירה את הצד הזה בי והבינה על אילו ממיתרי הלב לפרוט, היא הכעיסה אותי נורא לפעמים. למעשה, לא ראיתי אותה הרבה ביומיום, וזה היה חלק מהבעיה; בכל פעם שסמנתה קיבלה זמן ביומן שלי, היא הרגישה שהיא חייבת להזכיר לי כל עוול שעדיין לא תיקנתי. ("נו, באיזה אידיאלים בגדנו בזמן האחרון?" הייתי שואל.) למשל, היא הזדעזעה כשביום הזיכרון לשואת הארמנים לא הכרתי מפורשות ברצח העם שביצעו הטורקים בארמנים בתחילת המאה ה‑20 (הצורך לתת שם חד‑משמעי לרצח עם היה תזה מרכזית בספרהּ). היו לי סיבות טובות שלא להצהיר כך בזמנו ‑ הטורקים היו רגישים ביותר בנושא, ואני הייתי באמצע משא ומתן רגיש עם הנשיא ארדואן בנושא יציאתה של אמריקה מעיראק ‑ ובכל זאת, היא גרמה לי להרגיש שאני נבל. עיקשותה של סמנתה אמנם היתה יכולה להיות מתישה, אבל מדי פעם בפעם הייתי צריך להיעזר בלהט וביושר שלה, הן כדי לאמוד את צו מצפוני והן כי לעתים קרובות היו לה הצעות ספציפיות ויצירתיות להתמודדות עם הבעיות המסובכות שאף אחד בממשל לא הקדיש די זמן למחשבה עליהן.
ארוחת הצהריים שלנו ב‑2010 היתה דוגמה לכך. סמנתה הופיעה ביום ההוא כשהיא מוכנה לדבר על המזרח התיכון ‑ במיוחד על העובדה שארצות הברית לא הביעה מחאה רשמית כאשר מצרים האריכה זמן קצר לפני כן לשנתיים את "מצב החירום" שחל בה רשמית ברצף מאז בחירתו של מובארק ב‑1981. ההארכה ביצרה משפטית את כוחו הרודני תוך השעיית זכויותיהם החוקתיות של המצרים. "אני מבינה שיש שיקולים אסטרטגיים בכל הנוגע למצרים," אמרה, "אבל מישהו בכלל עוצר ושואל אם האסטרטגיה טובה?"
אמרתי לה שאני דווקא עשיתי זאת. לא הייתי מעריץ גדול של מובארק, אבל הגעתי למסקנה שהצהרה חד‑פעמית המותחת ביקורת על חוק שנמצא בתוקף כמעט 30 שנה לא תועיל הרבה. "ממשלת ארצות הברית היא אוניית נוסעים ענקית," אמרתי. "לא סירת מנוע. אם אנחנו רוצים לשנות את גישתנו לאזור, אנחנו צריכים אסטרטגיה שתיבנה לאורך זמן. נצטרך לקבל אישור מהפנטגון ומהחבר'ה של המודיעין. נצטרך להתאים את האסטרטגיה ולתת לבעלי הברית באזור זמן להסתגל אליה."
"מישהו עושה את זה?" שאלה סמנתה. "מנסח את האסטרטגיה הזאת, כלומר?"
חייכתי, כי ראיתי איך גלגלי השיניים מסתובבים אצלה בראש.
זמן לא רב לאחר מכן סמנתה ושלושה מעמיתיה במועצה לביטחון לאומי ‑ דניס רוס, גייל סמית וג'רמי ויינסטין ‑ הציגו בפני תוכנית לצו מחקר נשיאותי הקובע שהאינטרסים של ארצות הברית ביציבות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה מושפעים לרעה מן התמיכה הבלתי‑ביקורתית שלה במשטרים רודניים. ב‑1 באוגוסט השתמשתי בצו הזה כדי להורות למחלקת המדינה, לפנטגון, לסי‑איי‑איי ולגופים ממשלתיים אחרים לבחון דרכים שבהן ארצות הברית יכולה לעודד רפורמות פוליטיות וכלכליות משמעותיות באזור ולקרב את המדינות האלה לעקרונות הממשל הפתוח כדי שיוכלו להימנע מהתקוממויות מערערות, מאלימות, ממהומות ומתוצאות בלתי‑צפויות הכרוכות לעתים קרובות בשינוי פתאומי. צוות המועצה לביטחון לאומי התחיל לקיים פגישות דו‑שבועיות עם מומחים למזרח התיכון מהממשל כולו במטרה לפתח רעיונות ספציפיים לשינויים במדיניות של ארצות הברית.
רבים מהדיפלומטים ומהמומחים הוותיקים שאיתם דיברו היו ספקנים, כצפוי, לגבי הצורך בשינוי כלשהו במדיניות שלנו וטענו שאמנם חלק מבעלי בריתנו הערבים לא נושאים חן בעינינו, אבל הסטטוס קוו משרת את האינטרסים הבסיסיים של ארצות הברית ‑ דבר שלא יהיה מובטח אם ממשלות פופוליסטיות יתפסו את מקומם. אבל במשך הזמן הצוות הצליח להגיע למערך קוהרנטי של עקרונות להנחיית שינוי אסטרטגי. על פי התוכנית המצטיירת, נצפה מבעלי תפקידים בכל גופי הממשל להביע מסר עקבי ומתואם לגבי הצורך ברפורמות; הם יפתחו המלצות ספציפיות להגברת הליברליזציה של החיים הפוליטיים והאזרחיים בארצות שונות ויציעו טווח של תמריצים חדשים שיעודדו את אימוצן. באמצע דצמבר המסמכים המתווים את האסטרטגיה היו כמעט מוכנים לאישורי, ואף על פי שהבנתי שהדבר לא ישנה את המזרח התיכון בן לילה, שימחה אותי העובדה שאנחנו מתחילים לנווט את מנגנון מדיניות החוץ של אמריקה לכיוון הנכון.
אילו רק התזמון היה טוב קצת יותר.
באותו חודש, בתוניסיה שבצפון אפריקה, רוכל עני העלה את עצמו באש מחוץ לבניין ממשלה מקומי. זה היה מעשה מחאה, תוצר של ייאוש: תגובתו הזועמת של אזרח אחד לממשלה שידע שהיא מושחתת ואדישה לצרכיו. לפי כל התיאורים, האיש, מוחמד בועזיזי בן ה‑26, לא היה אקטיביסט ולא היה לו עניין מיוחד בפוליטיקה. הוא היה בן לדור של תוניסאים שגדלו בכלכלה מדשדשת ותחת שליטתו של רודן אכזר בשם זין אל‑אעבדין בן עלי. ואחרי שהטרידו אותו שוב ושוב פקחים עירוניים והוא לא הצליח להשיג שימוע בפני שופט, פשוט נמאס לו. לדברי עובר אורח, ברגע שבו הצית את עצמו בועזיזי צעק ‑ לא אל אדם מסוים, אלא אל כל הסובבים אותו ‑ "איך אני אמור להתפרנס?"
ייאושו של הרוכל הצית שבועות של הפגנות לאורך ולרוחב המדינה כולה נגד ממשלת תוניסיה, וב‑14 בינואר נמלטו בן עלי ומשפחתו לערב הסעודית. במקביל, הפגנות דומות, ברובן של אנשים צעירים, התחילו להתרחש באלג'יריה, בתימן, בירדן ובעומאן, ההבהובים הראשונים של מה שכונה בהמשך "האביב הערבי".
לקראת נאום מצב האומה ב‑25 בינואר 2011, הצוות שלי התלבט עד כמה עלי להתייחס לאירועים שהתרחשו במהירות אדירה במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אחרי שהמחאה הציבורית למעשה הפילה רודן מכהן מכיסאו בתוניסיה התחילו לצוץ באזור כולו הפגנות אנטי‑ממשלתיות, שהונעו בעיקר בכוחם של צעירים. היה כמעט בלתי‑אפשרי לדעת מה יקרה הלאה. בסוף הוספנו לנאומי שורה ישירה אחת:
"הערב אני מבקש לומר בבירור: ארצות הברית של אמריקה עומדת לצדם של אזרחי תוניסיה ותומכת בשאיפות הדמוקרטיה של כל העמים."
מהפרספקטיבה של ארצות הברית, ההתפתחויות המשמעותיות ביותר היו במצרים, שם פרסמה קואליציה של ארגוני צעירים, אקטיביסטים, מפלגות אופוזיציה משמאל וסופרים ואמנים בולטים קריאה כלל‑ארצית למחאות המונים נגד משטרו של הנשיא מובארק. באותו יום שבו נשאתי את נאום מצב האומה נהרו כמעט 50 אלף מצרים לכיכר תחריר בקהיר ותבעו לשים קץ לחוקי החירום, לאלימות המשטרתית ולהגבלות על החופש הפוליטי. אלפי אחרים השתתפו במחאות דומות ברחבי מצרים. המשטרה ניסתה לפזר את ההמונים באמצעות אלות, זרנוקי מים, כדורי גומי וגז מדמיע, וממשלתו של מובארק לא רק אסרה רשמית על הפגנות, אלא גם חסמה את פייסבוק, יוטיוב וטוויטר במאמץ לסכל את יכולתם של המפגינים להתארגן או ליצור קשר עם העולם החיצון. במשך ימים ולילות לאחר מכן הפכה כיכר תחריר למעין מחנה קבע; המוני מצרים עמדו בהתרסה מול הנשיא ודרשו בצעקות "לחם, חופש וכבוד".
זה בדיוק היה התרחיש שצו המחקר הנשיאותי שלי ביקש להימנע ממנו: ממשלת ארצות הברית נתקעה עכשיו בתווך בין בעל ברית המדכא את עמו, אבל כזה שאנחנו יכולים לסמוך עליו, לבין אוכלוסייה המתעקשת על שינוי ומבטאת את השאיפות הדמוקרטיות שלטענתנו אנחנו תומכים בהן. היה מדאיג לראות שמובארק לכאורה לא מודע להתקוממות המתרחשת סביבו. דיברתי איתו בטלפון רק שבוע קודם לכן, והוא נשמע מבין ונכון לעזור כשדנו בדרכים האפשריות לפיתוי הישראלים והפלסטינים בחזרה לשולחן המשא ומתן, כמו גם בקריאתה של ממשלתו לאחדות בתגובה לפיגוע שביצעו קיצונים מוסלמים בכנסייה נוצרית קופטית באלכסנדריה. אבל כשהעליתי את האפשרות שהמחאות שהתחילו בתוניסיה עלולות להתפשט לארצו, מובארק ביטל את הטענה והסביר לי, "מצרים היא לא תוניסיה." הוא הבטיח לי שכל מחאה נגד ממשלתו תגווע במהירות. הקשבתי לקולו, ראיתי אותו בעיני רוחי יושב באחד החדרים העמוקים ועתירי הקישוטים בתוך ארמון הנשיאות שבו נפגשנו לראשונה ‑ הווילונות סגורים והוא נראה תקיף בכיסא גבה משענת, כמה עוזרים מסביבו כותבים הערות או רק צופים בו, דרוכים להיענות לצרכיו. הוא מבודד מאוד ורואה את מה שהוא רוצה לראות, חשבתי, שומע את מה שהוא רוצה לשמוע ‑ כל אלה לא מבשרים טובות.
ובאותה עת, צילומי החדשות מכיכר תחריר העלו זיכרונות אחרים. ההמונים בימים הראשונים ההם נראו צעירים וחילונים במידה חסרת פרופורציה ‑ דומים מבחינות מסוימות לסטודנטים ולאקטיביסטים שהיו בקהל בנאום שלי בקהיר. בראיונות הם נשמעו מעמיקים לא פחות במחשבה ובידע, התעקשו על המחויבות שלהם לאי‑אלימות ועל רצונם העז בפלורליזם דמוקרטי, בשלטון חוק ובכלכלה מודרנית וחדשנית שתוכל לספק להם מקומות עבודה ואיכות חיים טובה יותר. באידיאליזם ובאומץ הלב שלהם בקריאת תיגר על הסדר החברתי המדכא הם לא נראו שונים מהצעירים שעזרו בעבר להפיל את חומת ברלין או התייצבו מול הטנקים בכיכר טיאננמן. הם גם לא היו שונים כל כך מהצעירים שעזרו לי להיבחר לנשיא.
"אם אני הייתי מצרי בשנות ה‑20 לחיי," אמרתי לבן, "כנראה הייתי שם איתם."
אבל כמובן לא הייתי צעיר מצרי. הייתי נשיא ארצות הברית. והצעירים האלה אמנם היו משכנעים, אבל הייתי חייב להזכיר לעצמי שהם ‑ ואיתם פרופסורים באוניברסיטאות, פעילי זכויות אדם, חברי מפלגות אופוזיציה חילוניות ואנשי איגודי העובדים שניצבו גם הם בחזית המחאות ‑ מייצגים רק חלק קטן מהאוכלוסייה המצרית. אם מובארק יעזוב את תפקידו וייווצר ואקום פתאומי של כוח, קטנים הסיכויים שדווקא הם ימלאו אותו. אחת הטרגדיות של ממשל הרודנות של מובארק היתה שהוא עצר את התפתחותם של המוסדות והמסורות שהיו יכולים לעזור למצרים להתמודד ביעילות עם מעבר לדמוקרטיה: מפלגות פוליטיות חזקות, מערכת משפט ואמצעי תקשורת עצמאיים, מפקחים אובייקטיביים על בחירות, ארגונים אזרחיים רחבי בסיס, שירות ציבורי יעיל וכבוד לזכויות מיעוטים. פרט לצבא, שהיה בעל שורשים עמוקים וחזקים בכל שכבות החברה המצרית ולפי הדיווחים היו לו אינטרסים משמעותיים בחלקים נרחבים של הכלכלה, הכוח החזק והלכיד ביותר במצרים היה האחים המוסלמים, ארגון אסלאמי סוני שיעדו המרכזי היה שמצרים ‑ העולם הערבי כולו, למעשה ‑ תתנהל לפי חוקי השריעה. הודות לפריסת התנועה בשטח ולעבודות הצדקה שלה למען העניים (ולמרות העובדה שמובארק אסר רשמית על קיומה) המונים היו חברים באחים המוסלמים. התנועה גם אימצה את ההשתתפות הפוליטית, במקום אלימות, כדרך לקדם את מטרותיה, ובכל בחירות הוגנות וחופשיות יהיה למועמדים שיזכו לתמיכתה סיכוי טוב מאוד לנצח. אף על פי כן, ממשלות רבות באזור ראו באחים המוסלמים איום חתרני ומסוכן, ובשל הפילוסופיה הפונדמנטליסטית של התנועה היא לא נחשבה לכזאת שתשמור באופן מהימן על הפלורליזם הדמוקרטי, אלא כבעלת פוטנציאל בעייתי בכל הנוגע לקשרים שבין ארצות הברית למצרים.
ההפגנות בכיכר תחריר המשיכו להתעצם, וכך גם ההתנגשויות האלימות בין המוחים למשטרה. מובארק התעורר ככל הנראה מהתרדמת והופיע ב‑28 בינואר בטלוויזיה המצרית. הוא הכריז שהוא מחליף את הקבינט שלו, אבל לא הראה כל סימנים לכך שהוא מתכוון להגיב לדרישות לרפורמה רחבה יותר. כיוון שהייתי משוכנע שהבעיה לא תיעלם, התייעצתי עם צוות הביטחון הלאומי שלי בניסיון למצוא תגובה אפקטיבית. היו בצוות חילוקי דעות, כמעט כולם בחלוקה על פי דורות. החברים המבוגרים והבכירים יותר בצוות שלי ‑ ג'ו, הילרי, גייטס ופאנטה ‑ יעצו לנהוג בזהירות. כמעט כולם עבדו עם מובארק במשך שנים, והם הדגישו את התפקיד שממשלתו ממלאת זה מכבר בשמירה על השלום עם ישראל ובשיתוף פעולה עם ארצות הברית בשלל סוגיות אחרות באזור. הם אמנם הכירו בצורך ללחוץ על מנהיג מצרים להנהיג רפורמות, אבל הזהירו שאין דרך לדעת מי או מה יחליף אותו. לעומתם סמנתה, בן, דניס, סוזן רייס וטוני בלינקן, היועץ לביטחון לאומי של ג'ו, היו משוכנעים שמובארק איבד את הלגיטימיות שלו בקרב העם המצרי לחלוטין ובאופן בלתי‑הפיך. במקום להשאיר את עגלתנו רתומה לממסד רודני מושחת שעומד להתפרק ונראה שהוא נוקט הסלמה בשימוש בכוח נגד מפגינים, הם חשבו שנבון אסטרטגית ונכון מוסרית שממשלת ארצות הברית תתייצב לצד כוחות השינוי.
אני הייתי שותף הן לתקוות של יועצי הצעירים יחסית והן לחששות של המבוגרים יחסית. האפשרות הטובה ביותר שלנו לתוצאה חיובית, החלטתי, תהיה לראות אם נוכל לשכנע את מובארק לפתוח בסדרת רפורמות מהותיות, כולל סיום מצב החירום, שיקום חירויות פוליטיות ועיתונאיות וקביעת תאריך לבחירות כלליות חופשיות והוגנות. "העברה מסודרת" כזאת, לפי ההגדרה של הילרי, תיתן למפלגות האופוזיציה ולמועמדים פוטנציאליים זמן לצבור תומכים ולפתח תוכניות רציניות לשלטון. היא גם תאפשר למובארק לפרוש כמדינאי בכיר, צעד שישפר את הדעה הרווחת עלינו באזור, לפיה אנחנו מוכנים להיפטר מבעלי ברית משכבר הימים ברגע שמתעוררת בעיה קטנה.
ברור מאליו שהניסיון לשכנע רודן מבוצר ומזדקן לרכוב לעבר השקיעה, אפילו אם מדובר באינטרס שלו, יהיה מבצע מסובך. אחרי הדיון בחדר המצב צלצלתי שוב למובארק והעליתי את הרעיון שהוא יציע מערך רפורמות נועז יותר. הוא הגיב מיד בלוחמנות, הגדיר את המוחים "חברי האחים המוסלמים" והתעקש שוב שהמצב ישוב על כנו בקרוב. אבל הוא הסכים לבקשתנו לשלוח לקהיר שליח ‑ פרנק ויזנר, שהיה שגריר ארצות הברית במצרים בסוף שנת ה‑80 ‑ להתייעצויות פרטיות נרחבות יותר.
השימוש בוויזנר לפנייה ישירה פנים אל פנים לנשיא מצרים היה רעיון של הילרי, וחשבתי שהוא הגיוני: ויזנר היה נצר לממסד של מדיניות החוץ האמריקאית ‑ אביו היה מנהיג מרכזי בשנים שבהן הוקם הסי‑איי‑איי ‑ והוא היה אדם שמובארק הכיר היטב ובטח בו. בה בעת הבנתי שההיסטוריה של ויזנר עם מובארק והגישה המסורתית שלו לדיפלומטיה עלולות לקבע אצלו שמרנות בהערכת הסיכויים לשינוי. לפני שהוא יצא לדרך צלצלתי אליו עם הנחיות ברורות להיות "נועז": רציתי שהוא ידחף את מובארק להכריז שיעזוב את תפקידו אחרי שייערכו בחירות חדשות ‑ מחווה שקיוויתי שתהיה דרמטית וספציפית מספיק כדי להשרות על המוחים ביטחון שהשינוי באמת מגיע.
בזמן שחיכינו לתוצאות שליחותו של ויזנר, אמצעי התקשורת התמקדו יותר בתגובתו של הממשל שלי למשבר ‑ בעיקר בשאלה באיזה צד אנחנו. עד כה פרסמנו רק הצהרות גנריות, בניסיון לקנות לעצמנו זמן. אבל הכתבים בוושינגטון ‑ ניכר שרבים מהם השתכנעו מהטיעונים של המוחים הצעירים ‑ התחילו ללחוץ על גיבס בשאלה מדוע איננו תומכים באופן חד‑משמעי בכוחות הדמוקרטיה. במקביל, מנהיגים אחרים באזור רצו לדעת מדוע אנחנו לא תומכים נחרצות יותר במובארק. נתניהו עמד על כך ששמירת הסדר והיציבות במצרים חשובה יותר מכל דבר אחר ואמר לי שאחרת, "אתה תראה שם את איראן בתוך שתי שניות." המלך עבדאללה מערב הסעודית חשש עוד יותר; התפשטות המחאות באזור היתה איום קיומי על שושלת המלוכה שלו, שמחצה זה זמן רב כל התנגדות בארצה. הוא גם האמין שהמוחים המצרים לא באמת מדברים בשם עצמם. "אנחנו רואים שם ארבעה פלגים," הוא אמר לי בטלפון. "הראשון הוא האחים המוסלמים, השני הוא חיזבאללה, השלישי הוא אל‑קאעידה והרביעי הוא חמאס."
הניתוחים של שני המנהיגים האלה לא עמדו במבחן המציאות. הסונים, שהיו רוב ניכר מהמצרים (וכל האחים המוסלמים), הרי לא נתונים להשפעתם של איראן וחיזבאללה השיעיים, ולא היו שום ראיות לכך שאל‑קאעידה וחמאס עומדים בדרך כלשהי מאחורי ההפגנות. עם זאת, אפילו מנהיגים צעירים יותר ונוטים יותר לרפורמה באזור, כולל עבדאללה מלך ירדן, חששו מאפשרות של מחאות שישטפו את ארצותיהם, הם אמנם השתמשו בניסוחים מתוחכמים יותר, אבל ניכר שהם מצפים שארצות הברית תבחר, כמו שאמר ביבי, ב"יציבות" ולא ב"תוהו ובוהו".
ב‑31 בינואר כבר היו מוצבים טנקים מצריים בכל רחבי קהיר, הממשלה סגרה את שירותי האינטרנט בעיר והמוחים תכננו שביתה כללית במדינה כולה למחרת. המסקנות של ויזנר מהפגישה עם מובארק הגיעו: נשיא מצרים מסכים להתחייב פומבית שלא להתמודד על קדנציה נוספת, אבל לא מסכים להשעות את מצב החירום או לתמוך בהעברת השלטון בדרכי שלום. הדוח רק הרחיב את הפער בתוך צוות הביטחון הלאומי שלי: בעיני החברים הוותיקים יותר, הוויתור של מובארק הספיק כדי להצדיק את המשך התמיכה בו, ואילו אנשי הצוות הצעירים יותר ראו במהלך ‑ בדומה להחלטה הפתאומית של מובארק למנות את ראש המודיעין שלו, עומר סולימאן, לסגן הנשיא ‑ לא יותר מטקטיקה למשיכת זמן, שלא תרַצה את המפגינים. טום דונילון ודניס הודיעו לי שהוויכוחים בצוות הפכו חריפים, ושעיתונאים מבחינים בסתירה בין ההצהרות הזהירות והמרגיעות של ג'ו והילרי לבין הביקורת החריפה יותר על מובארק שמביעים גיבס ואחרים בממשל.
כדי לוודא, בין השאר, שכולם מדברים בקול אחד בזמן שאנחנו שוקלים את צעדינו הבאים, באתי לביקור לא מתוכנן בישיבת ראשי המועצה לביטחון לאומי בחדר המצב, ב‑1 בפברואר אחר הצהריים. הדיון בקושי התחיל, ועוזר הודיע לנו שמובארק נואם לעמו בשידור ישיר בטלוויזיה. הדלקנו את המכשיר בחדר כדי לצפות בזמן אמת. מובארק לבש חליפה כהה וקרא טקסט מוכן מראש. היה נראה שהוא מקיים את התחייבותו לוויזנר כשאמר שמעולם לא התכוון להציג את מועמדותו לכהונה נוספת כנשיא והכריז שיבקש מהפרלמנט המצרי ‑ שנמצא בשליטתו המלאה ‑ לדון בהאצת לוח הזמנים לבחירות חדשות. אבל תנאי העברת הכוח הלכה למעשה היו מעורפלים כל כך עד שכל מצרי שצפה בו ודאי הסיק שכל ההבטחות שמשמיע מובארק עכשיו יתבטלו ברגע שהמחאות ייפסקו. למעשה, נשיא מצרים הקדיש את רוב נאומו להאשמת מתסיסים וכוחות פוליטיים עלומי שם בהשתלטות על המחאות במטרה לערער את ביטחון המדינה ואת יציבותה. הוא עמד על כך שימשיך למלא את אחריותו, כאדם ש"מעולם לא ביקש לעצמו כוח," כדי להגן על מצרים מפני מחרחרי האלימות והתוהו ובוהו. כשסיים את נאומו מישהו כיבה את הטלוויזיה, ואני נשענתי לאחור בכיסא ומתחתי ידיים מאחורי הראש.
"זה לא יעשה את העבודה," אמרתי.
רציתי לנסות עוד פעם אחת לשכנע את מובארק ליזום העברת כוח אמיתית. חזרתי לחדר הסגלגל והתקשרתי אליו ואת השיחה העברתי לרמקול, כך שהיועצים שהיו איתי יכלו לשמוע. קודם כול החמאתי לו על החלטתו לא להתמודד שוב. יכולתי רק לתאר לעצמי כמה קשה למובארק, אדם שעלה לשלטון כשאני עוד הייתי בקולג' ונשאר שם לאורך כהונותיהם של ארבעת קודמי בתפקיד, לשמוע את מה שאני עומד לומר.
"אחרי שקיבלת את ההחלטה ההיסטורית להעביר את הכוח," אמרתי, "אני רוצה לדבר איתך על הצורה שבה הדבר יקרה. אני אומר לך את זה בכל הכבוד הראוי... אני רוצה לשתף אותך בהערכה הכנה שלי לגבי מה שאני חושב שישיג את מטרותיך." ואז עברתי לשורה התחתונה: אם יישאר בתפקיד ויגרור את תהליך העברת השלטון, אמרתי, המחאות יימשכו והן עלולות לצאת מכלל שליטה. אם הוא רוצה להבטיח בחירה של ממשלה אחראית שלא תישלט בידי האחים המוסלמים, זה הרגע שבו עליו לפרוש ולהשתמש במעמדו מאחורי הקלעים כדי לעזור לממשלה מצרית חדשה להיכנס לתפקיד.
מובארק ואני אמנם דיברנו בינינו בדרך כלל באנגלית, אבל הפעם הוא בחר לפנות אלי בערבית. לא הייתי זקוק לתרגום כדי להבחין בסערת הרגש בקולו. "אתה לא מבין את התרבות של העם המצרי," הוא הכריז בקול מתגבר. "הנשיא אובמה, אם אני אכנס בצורה כזאת למעבר, זה יהיה הדבר המסוכן ביותר למצרים."
הודיתי שאני לא מכיר את התרבות המצרית כמוהו ושהוא נמצא בפוליטיקה זמן רב יותר ממני. "אבל יש רגעים בהיסטוריה שבהם עצם העובדה שמצב עניינים מסוים היה קיים בעבר לא מחייבת שיהיה קיים גם בעתיד. שירתָּ את ארצך יפה במשך יותר מ‑30 שנה. אני רוצה לוודא שתנצל את הרגע ההיסטורי הזה בצורה שתשאיר לך מורשת אדירה."
היו בינינו חילופי דברים דומים במשך עוד כמה דקות; מובארק התעקש על הצורך שיישאר במקומו וחזר על טענתו שהמחאות יסתיימו בקרוב. "אני מכיר את בני עמי," אמר לקראת סוף השיחה. "מניע אותם הרגש. אני אדבר איתך שוב בעוד זמן מה, אדוני הנשיא, ואומר לך שצדקתי."
ניתקתי את השיחה. לרגע החדר היה דומם, כל העיניים היו תלויות בי. נתתי למובארק את העצה הטובה ביותר שיכולתי. הצעתי לו תוכנית לפרישה מכובדת. כל מנהיג שיתפוס את מקומו, ידעתי, עלול בסופו של דבר להיות שותף גרוע יותר של ארצות הברית ‑ אולי גם מנהיג גרוע יותר לעם המצרי. והאמת היא שהייתי יכול לחיות עם כל תוכנית אמיתית שהיה מציג להעברת השלטון, אפילו כזאת שהיתה משאירה חלק גדול מרשת הקשרים הקיימת של המשטר. הייתי מציאותי מספיק כדי להניח שאילולא עיקשותם הנחושה של הצעירים בכיכר תחריר הייתי עובד מול מובארק במשך שאר תקופת הנשיאות שלי, למרות כל מה שייצג ‑ בדיוק כפי שאמשיך לעבוד מול שאר "המשטרים הרודניים המושחתים והרקובים," כפי שבן אהב לכנות אותם, ששלטו בחיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.
אבל החבר'ה הצעירים היו בכיכר תחריר. בגלל ההתעקשות החצופה שלהם על חיים טובים יותר, אחרים הצטרפו אליהם ‑ אמהות ופועלים, סנדלרים ונהגי מוניות. מאות אלפי האנשים האלה איבדו את הפחד, לפחות לרגע אחד קצר, והם לא יפסיקו להפגין אלא אם כן מובארק ישקם את הפחד הזה בדרך היחידה שהוא מכיר: מכות וירי, מעצרים ועינויים. בשלב מוקדם יותר בנשיאותי לא הצלחתי להשפיע על המתקפה האכזרית של המשטר האיראני על מפגיני המחאה הירוקה. אולי לא אצליח למנוע מסין או מרוסיה למחוץ את המתנגדים מבית. אבל המשטר של מובארק קיבל מיליארדי דולרים מכספי משלם המסים האמריקאי; אנחנו סיפקנו לו נשק ושיתפנו איתו מידע מודיעיני; האם אני אאפשר לנמען הסיוע הזה, מישהו שכינינו בעל ברית, לנקוט אלימות מופקרת מול מפגינים שלווים, לעיני העולם כולו? זה היה קו גבול שלא הייתי מוכן לחצות. הנזק שייגרם לרעיון שעליו מבוססת אמריקה יהיה גדול מדי, חשבתי. הנזק שייגרם לי יהיה גדול מדי.
"בואו נכין הצהרה," אמרתי לצוות שלי. "אנחנו קוראים למובארק לפרוש באופן מיידי."
בניגוד לאמונתם של רבים בעולם הערבי (וגם כמה וכמה עיתונאים אמריקאים), ארצות הברית לא מושכת על פי גחמותיה בחוטיהן של מדינות‑בובות שאיתן היא עושה עסקים. אפילו ממשלות המסתמכות על סיוע צבאי וכלכלי שלנו חושבות בראש ובראשונה על הישרדותן, וממשלו של מובארק לא היה יוצא דופן. אחרי שהכרזתי פומבית שאני משוכנע שהגיע הזמן שמצרים תתחיל בתהליך של מעבר מהיר לממשלה חדשה, מובארק המשיך לעמוד על שלו ובחן כמה רחוק הוא יכול ללכת בהפחדת המוחים. למחרת, בעוד הצבא המצרי עומד בחיבוק ידיים, כנופיות של תומכי מובארק פשטו על כיכר תחריר ‑ חלקם על גב גמלים וסוסים כשהם מנופפים בשוטים ובאלות, אחרים השליכו בקבוקי תבערה ואבנים מגגות מסביב ‑ והתחילו להתקיף את המפגינים. שלושה מוחים נהרגו ו‑600 נפצעו; במשך כמה ימים עצרו הרשויות יותר מ‑50 עיתונאים ופעילי זכויות אדם. האלימות נמשכה למחרת, יחד עם הפגנות נגד בקנה מידה גדול שארגנה הממשלה. כוחות של תומכי מובארק התחילו אפילו להתעמת עם כתבים זרים והאשימו אותם בהסתה פעילה של האופוזיציה.
האתגר הגדול ביותר שעמד בפני בימים המתוחים האלה היה לשמור על קו אחיד של כל אנשי הממשל שלי. המסר שיצא מהבית הלבן היה ברור. כשגיבס נשאל למה התכוונתי כשאמרתי שהמעבר במצרים צריך להתחיל "עכשיו", הוא אמר פשוט, "עכשיו זאת אומרת אתמול." הצלחנו גם להביא את בעלי בריתנו באירופה לפרסם הצהרה משותפת, מקבילה לשלנו. אבל בסביבות אותו זמן הילרי התראיינה בוועידת ביטחון במינכן וכאילו התאמצה במיוחד להזהיר מפני הסכנות הטמונות בכל שינוי מהיר במצרים. באותה הוועידה פרנק ויזנר ‑ שכבר לא היה בתפקיד רשמי בממשל וטען שהוא מדבר כאזרח פרטי בלבד ‑ אמר שמובארק צריך להישאר בשלטון במהלך כל תקופת מעבר שתהיה. כששמעתי זאת אמרתי לקייטי לאתר את מזכירת המדינה שלי. בשיחת הטלפון לא הסתרתי את מורת רוחי.
"אני מבין יפה מאוד את הבעיות הפוטנציאליות בכל התרחקות ממובארק," אמרתי, "אבל אני קיבלתי החלטה ואני לא מוכן לקבל מסרים סותרים שיצאו מאיתנו עכשיו." לפני שהילרי הספיקה להגיב, הוספתי, "ותגידי לוויזנר שלא מזיז לי בתור מה הוא מדבר ‑ הוא צריך לשתוק."
למרות התסכולים שחוויתי מדי פעם בהתמודדות עם ממסד הביטחון הלאומי, שהמשיך להרגיש לא בנוח עם אפשרות של מצרים בלי מובארק, אותו ממסד ממש ‑ בעיקר הפנטגון וקהילת המודיעין ‑ כנראה השפיע על התוצאה הסופית במצרים יותר מאשר כל ההצהרות המצפוניות שיצאו מהבית הלבן. פעם או פעמיים ביום היו גייטס, מאלן, פאנטה, ברנן ואחרים פונים בשקט לקצינים בכירים בצבא ובמודיעין של מצרים ומבהירים שלהתקפה על המפגינים מטעם הצבא או באישורו יהיו תוצאות קשות לגבי כל קשר עתידי בין ארצות הברית למצרים. ההשלכות של השיח הבין‑צבאי הזה היו ברורות: שיתוף הפעולה בין ארצות הברית למצרים, והסיוע הכרוך בו, לא תלויים בכך שמובארק יישאר בשלטון, כך שהגנרלים וראשי המודיעין של מצרים צריכים לשקול בקפידה אילו מעשים ישמרו בצורה הטובה ביותר על האינטרסים של המוסדות שהם עומדים בראשם.
היה נראה שהעברת המסרים מצדנו מצליחה, כי בערב 3 בפברואר חיילי הצבא המצרים התייצבו כך שהתאפשר להם להפריד בין הכוחות התומכים במובארק לבין המוחים. המעצרים של עיתונאים ופעילי זכויות אדם מצרים התמעטו. בזכות השינוי בעמדת הצבא נהרו מוחים נוספים בדרכי שלום לכיכר. מובארק נדר שלא להיכנע ל"לחץ זר" והחזיק מעמד עוד שבוע. אבל ב‑11 בפברואר, שבועיים וחצי בלבד אחרי המחאה הגדולה הראשונה בכיכר תחריר, סגן הנשיא סולימאן הופיע בטלוויזיה המצרית לאה למראה והכריז שמובארק עזב את התפקיד ושממשלה זמנית בראשות המועצה העליונה של הכוחות החמושים תתחיל את ההכנות לקראת בחירות חדשות.
בבית הלבן צפינו בסי‑אן‑אן בצילומי ההמון בכיכר תחריר פורץ בחגיגות. רבים מאנשי הצוות שמחו. סמנתה שלחה לי הודעה, כתבה כמה היא שמחה להיות חלק מהממשל. כשהלכנו באכסדרה בדרך להצהרה שלי בפני אמצעי התקשורת, בן לא היה מסוגל להפסיק לחייך. "זה די מדהים," הוא אמר, "להיות ככה חלק מההיסטוריה." קייטי הדפיסה תמונה שהגיעה מסוכנות ידיעות והשאירה אותה על שולחני; נראתה בה קבוצת מוחים צעירים בכיכר המצרית, מניפים דגל עם הכתובת "כן, אנחנו יכולים".
הרגשתי הקלה ‑ ותקווה זהירה. עם זאת, אני עדיין חושב מדי פעם על מובארק, שהיה רק חודשים ספורים קודם לכן אורח שלי בחדר האוכל המשפחתי הישן. במקום להימלט מארצו, המנהיג הזקן השתכן במתחם הפרטי שלו בשארם א‑שייח'. דמיינתי אותו שם, יושב בחדר מפואר, אור עמום מטיל צללים על פניו, לבד עם מחשבותיו.
ידעתי שלמרות כל החגיגות והאופטימיות באוויר, חילופי השלטון במצרים היו רק תחילת המאבק על נשמתו של העולם הערבי ‑ מאבק שסופו בהחלט לא ברור. זכרתי את השיחה שהיתה לי עם מוחמד בן זאיד, נסיך הכתר של אבו דאבי והשליט דה‑פקטו של איחוד האמירויות הערביות, מיד אחרי שקראתי לפרישתו של מובארק. מב"ז, כפי שכינינו אותו ‑ שהיה צעיר, מתוחכם, קרוב לסעודים ואולי המנהיג הנבון ביותר במפרץ ‑ לא ברר מילים כשתיאר איך החדשות מתקבלות באזור.
"עכשיו אנחנו רואים את ההצהרות של ארצות הברית לגבי מצרים," אמר לי מב"ז, "ואנחנו חוששים ממה שיקרה אם נראה מהומות בבחריין שיקראו לפרישתו של המלך חמד. גם אנחנו נשמע את אותן הצהרות?"
אמרתי לו שאני מקווה לעבוד איתו ועם אחרים כדי שלא נצטרך לבחור בין האחים המוסלמים ובין התנגשויות, העלולות להיות אלימות, בין ממשלות לבני עמן.
"אדוני הנשיא, אם מצרים תתמוטט והטיפוסים האלה ישתלטו לפני סוף הכהונה שלך, יהיו חילופים של שמונה מנהיגים נוספים. המסר הציבורי לא משפיע על מובארק, אתה מבין, אבל הוא משפיע על האזור. הוא מראה שארצות הברית היא לא פרטנר שאנחנו יכולים לסמוך עליו לטווח הארוך."
קולו היה רגוע וקר. זאת לא היתה תחינה לעזרה, כך הבנתי, אלא אזהרה דווקא. לא משנה מה יקרה למובארק, לסדר הישן אין שום כוונה לוותר על הכוח בלי קרב.
למעשה, אם היתה להתפטרותו של מובארק השפעה כלשהי, היא דווקא הביאה להתרחבות ולהתעצמות ההפגנות נגד השלטון בארצות אחרות, כיוון שאנשים רבים יותר ויותר האמינו שהשינוי אפשרי. משטרים מעטים הצליחו לבצע רפורמות סמליות לכל הפחות בתגובה לדרישות המפגינים ונמנעו משפיכות דמים או מתוהו ובוהו: אלג'יריה סיימה את מצב החירום בן 19 השנים שחל בה, מלך מרוקו הביא לרפורמות חוקתיות שהרחיבו במידה צנועה את כוחו של הפרלמנט הנבחר במדינה, ומלך ירדן היה עתיד לעשות כמוהו בתוך זמן קצר. אבל מבחינת שליטים ערבים רבים, הלקח העיקרי ממצרים היה הצורך למחוץ בצורה שיטתית וחסרת רחמים את המוחים ‑ לא משנה כמה אלימות נדרשת ולא משנה כמה ביקורת בינלאומית מניבות המתקפות האלה.
שתי המדינות שנקטו את האלימות הקשה ביותר היו סוריה ובחריין, ארצות שבהן היה הפילוג הדתי חמור ומיעוטים עתירי זכויות שלטו ברוב גדול ועוין. בסוריה, במרס 2011, נעצרו ועונו 15 נערים שריססו גרפיטי נגד השלטון על קירות בעיר. כתוצאה מכך פרצו מחאות גדולות נגד המשטר העלאווי‑שיעי ברובו של הנשיא בשאר אסד ברבות מהקהילות הסוניות במדינה. אחרי ששימוש בגז מדמיע, בזרנוקי מים, במכות ובמעצרים המוניים לא הצליח לעצור את ההפגנות, יצאו כוחות הביטחון של אסד במבצע צבאי בקנה מידה מלא בכמה ערים, כולל אש חיה, טנקים וחיפושים מבית לבית. במקביל, בדיוק כפי שחזה מב"ז, התקיימו במדינת האי הקטנה בחריין הפגנות ענק שיעיות ברובן נגד ממשלתו של המלך חמד בן עיסא בן סלמאן אל חליפה בעיר הבירה מנאמה. ממשלת בחריין הגיבה בכוח, הרגה עשרות מוחים ופצעה עוד מאות. הזעם על האלימות המשטרתית הניע הפגנות גדולות עוד יותר, וחמד המוטרד הרחיק לכת עוד יותר ונקט צעד חסר תקדים כשהזמין כוחות חמושים של צבאות ערב הסעודית ואיחוד האמירויות לעזור לו לדכא את אזרחיו.
הצוות שלי ואני העברנו שעות בהתחבטויות איך יכולה ארצות הברית להשפיע על האירועים בתוך סוריה ובחריין. האפשרויות הפתוחות בפנינו היו מוגבלות ביותר. סוריה היתה יריבה משכבר של ארצות הברית, בעלת קשרים היסטוריים לרוסיה ולאיראן ותמכה בחיזבאללה. בלי ההשפעה הכלכלית, הצבאית או הדיפלומטית שהיתה לנו במצרים, הגינויים הרשמיים שהוצאנו למשטר אסד (ובהמשך כפיית אמברגו אמריקאי) לא ממש השפיעו, ואסד היה יכול לסמוך על רוסיה שתטיל וטו על כל ניסיון לכפות סנקציות בינלאומיות דרך מועצת הביטחון של האו"ם. לגבי בחריין הבעיה שלנו היתה הפוכה: היא היתה בעלת ברית משכבר של ארצות הברית ואירחה את הצי החמישי של חיל הים שלנו. מערכת היחסים הזאת אפשרה לנו ללחוץ ישירות על חמד ושריו להיענות חלקית לתביעות המוחים ולרסן את האלימות המשטרתית. אבל הממסד השליט של בחריין ראה במוחים אויבים הפועלים בהשפעת איראן, שחובה לרסנם. יחד עם ערב הסעודית והאמירויות, המשטר בבחריין היה עתיד להכריח אותנו לבחור, וכולנו היינו מודעים לכך שבשורה התחתונה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לסכן את עמדתנו האסטרטגית במזרח התיכון בקטיעת היחסים עם שלוש מדינות במפרץ.
ב‑2011 איש לא פקפק בהשפעתנו המוגבלת בסוריה ‑ זה קרה מאוחר יותר. אבל למרות הצהרות רבות מצד הממשל שלי, שגינו את האלימות בבחריין, ולמרות מאמצים לתווך בשיחות בין הממשלה לבין ראשי אופוזיציה שיעים מתונים יחסית, העובדה שלא קטענו את הקשרים עם חמד ‑ בעיקר אחרי העמדה שנקטנו נגד מובארק ‑ עוררה ביקורת רחבה. לא היתה לי דרך אלגנטית להסביר את חוסר העקביות לכאורה, פרט להכרה בכך שהעולם לא מסודר; שכחלק ממדיניות החוץ אני חייב למצוא כל הזמן איזון בין אינטרסים סותרים, אינטרסים שעוצבו לפי בחירות של ממשלים קודמים וצורכי הרגע; וגם אם אני לא יכול בכל רגע נתון להעמיד את התמיכה שלנו בזכויות אדם מעל כל שיקול אחר, אין פירוש הדבר שאני לא צריך לנסות לעשות כמיטב יכולתי, כשהדבר אפשרי, כדי לקדם את הערכים האמריקאיים שנראים לי חשובים מכול.
אבל מה קורה כשממשלה מתחילה לטבוח לא במאות מאזרחיה, אלא באלפים, ויש בכוחה של ארצות הברית לעצור את הדבר? מה קורה אז?
במשך 42 שנה שלט מועמר קדאפי בלוב באכזריות שהגיעה לכדי טירוף, אפילו על פי אמות מידה של רודנים אחרים. לקדאפי היתה נטייה למחוות ראווה, להתקפי זעם מבולבלים ולהתנהגות משונה (לפני כינוס העצרת הכללית של האו"ם ב‑2009 הוא ניסה לקבל אישור להקמת אוהל בדואי ענקי באמצע סנטרל פארק בניו יורק, עבורו ועבור הפמליה שלו). אף על פי כן הוא הפגין יעילות חסרת רחמים כאשר מחץ את ההתנגדות בארצו, תוך הסתמכות על שילוב של משטרה חשאית, כוחות ביטחון ומיליציות מטעם המדינה שעצרו, עינו ורצחו כל מי שהעז להתנגד לו. לאורך שנות ה‑80 היתה הממשלה שלו אחת התומכות המובילות בטרור ברחבי העולם וסייעה לפיגועים מחרידים כמו הפלת טיסה 103 של פאן‑אם ב‑1988, שבה נהרגו אזרחים מ‑21 מדינות, בהם 189 אמריקאים. קרוב יותר לימינו, קדאפי ניסה להתעטף באצטלת מכובדות דרך סיום התמיכה בטרור בינלאומי ועצירת תוכנית הגרעין שרק יצאה לדרך. כתוצאה מכך מדינות מערביות, כולל ארצות הברית, חידשו את היחסים הדיפלומטיים עם לוב. אבל בתוך לוב עצמה לא השתנה דבר.
פחות משבוע אחרי פרישתו של מובארק ירו כוחות הביטחון של קדאפי לתוך קבוצה גדולה של אזרחים שהתכנסו כדי למחות על מעצרו של עורך דין לזכויות אדם. בתוך ימים המחאות התפשטו, ויותר מ‑100 איש נהרגו. שבוע לאחר מכן, ברוב המדינה כבר התפשט מרד גלוי, וכוחות מתנגדים לקדאפי תפסו את השליטה בבנגאזי, העיר השנייה בגודלה בלוב. דיפלומטים לובים ונאמני משטר לשעבר, כולל שגריר המדינה באו"ם, התחילו לערוק והפצירו בקהילה הבינלאומית לבוא לעזרתו של העם הלובי. קדאפי האשים את המוחים שהם מחפים על אל‑קאעידה ופצח במתקפה אלימה, כשהוא מכריז, "הכול יישרף." בתחילת מרס כבר נמנו 1,000 הרוגים.
הטבח המתרחב היה נורא בעינינו, ועשינו במהירות כל מה שיכולנו, פרט לשימוש בכוח צבאי, בניסיון לעצור את קדאפי. קראתי לו לפרוש, בטענה ששלטונו איבד כל לגיטימיות. כפינו סנקציות כלכליות, הקפאנו מיליארדי דולרים בנכסים שלו ושל משפחתו. מועצת הביטחון של האו"ם קבעה אמברגו נשק על לוב והפנתה את הטיפול בקדאפי ובבכיריו לבית המשפט הבינלאומי הפלילי, שם יואשמו בביצוע פשעים נגד האנושות. אבל מנהיג לוב לא נרתע. אנליסטים חזו שכאשר כוחותיו של קדאפי יגיעו לבנגאזי עלולים להיהרג עשרות אלפי אנשים.
בסביבות הזמן הזה התחילו להישמע אמירוֹת, תחילה מטעם ארגוני זכויות אדם וקומץ בעלי טורים ואז בקרב חברי קונגרס וחלק גדול מאמצעי התקשורת, שתבעו מארצות הברית לנקוט פעולה צבאית כדי לעצור את קדאפי. מבחינות רבות ראיתי בכך סימן להתקדמות מוסרית. לאורך רוב ההיסטוריה האמריקאית, המחשבה על שימוש בכוחות הלוחמים שלנו כדי למנוע מממשלה להרוג את אזרחיה לא היתה עולה כלל על הדעת ‑ כי אלימות כזאת מטעם מדינות התרחשה כל הזמן; כי קובעי המדיניות בארצות הברית לא חשבו שמותם של קמבודים, ארגנטינאים או אוגנדים חפים מפשע הוא רלוונטי לאינטרסים שלנו; וכי רבים ממבצעי הפשעים היו בעלי ברית שלנו במאבק בקומוניזם. (הדבר כלל הפיכה צבאית, שנעשתה לכאורה בתמיכת הסי‑איי‑איי והפילה ממשלה קומוניסטית באינדונזיה ב‑1965, שנתיים לפני שאמי ואני הגענו לשם. נהרגו אז בין חצי מיליון למיליון איש.) אבל בשנות ה‑90 דיווח בינלאומי עדכני יותר על פשעים כאלה, בשילוב עם התייצבותה של אמריקה כמעצמת‑העל היחידה בעולם אחרי המלחמה הקרה, הובילו לבחינה מחודשת של הישיבה האמריקאית בחיבוק ידיים וקידמו התערבות מוצלחת של נאט"ו בהובלה אמריקאית בסכסוך הדמים בבוסניה. למעשה, מקומה של המחויבות של ארצות הברית לקדם מניעת זוועות בסדר העדיפויות של מדיניות החוץ שלה היתה הנושא העיקרי של הספר של סמנתה ‑ וזאת היתה אחת הסיבות לכך שהבאתי אותה לבית הלבן.
עם זאת, עד כמה שהייתי שותף לרצון להציל חפים מפשע מידי רודנים, היה לי חשש עמוק מפני הוראה על פעולה צבאית מכל סוג שהוא נגד לוב, מאותה סיבה שדחיתי את הצעתה של סמנתה לכך שנאומי בקבלת פרס נובל יכלול קריאה ל"אחריות גלובלית להגנה על אזרחים" מפני ממשלותיהם. איפה יהיה קו הגבול של המחויבות להתערב? ומה יהיו אמות המידה? כמה אנשים יצטרכו להיהרג וכמה עוד להיות בסכנה כדי שארצות הברית תנקוט פעולה צבאית? מדוע לוב ולא קונגו, לדוגמה, שם רצף של מלחמות אזרחים הביא למוות של מיליונים? האם נתערב רק כשאין סיכוי לנפגעים אמריקאים? ביל קלינטון חשב שהסכנות קטנות ב‑1993, כששלח כוחות מיוחדים לסומליה כדי לתפוס חברי ארגון חמוש ולעזור למאמצי שמירת השלום של אמריקה שם. בתקרית, המכונה "בלק הוק דאון", נהרגו 18 איש מכוחותינו ועוד 73 נפצעו.
האמת היא שמלחמה אף פעם אינה דבר מסודר, ותמיד יש תוצאות לא רצויות, אפילו כשפותחים בה נגד ארצות חלשות לכאורה ומתוך מטרה נעלה. אשר ללוב, הדוגלים בהתערבות אמריקאית ניסו לעמעם את המציאות הזאת תוך התבצרות ברעיון של כפיית אזור אסור לטיסה, כדי לקרקע את מטוסי הקרב של קדאפי ולמנוע הפצצות. הם הציגו את זה כדרך נקייה וחסרת סיכון להצלת העם הלובי. (שאלה אופיינית של כתב בבית הלבן אז: "כמה אנשים עוד צריכים למות לפני שננקוט את הצעד האחד הזה?") מה שהם פספסו היה העובדה שכינון אזור אסור לטיסה במרחב האווירי של לוב יחייב אותנו לירות קודם כול טילים לתוך טריפולי כדי להשמיד את ההגנות האוויריות של לוב ‑ פעולה מלחמתית ברורה נגד מדינה שאיננה מאיימת עלינו. זאת ועוד, לא היה אפילו ברור שלאזור אסור לטיסה תהיה השפעה כלשהי, כי קדאפי השתמש בכוחות קרקעיים ולא בהפצצות מהאוויר כדי לתקוף את מאחזי האופוזיציה.
נוסף על כך, אמריקה עדיין היתה שקועה בבוץ המלחמות בעיראק ובאפגניסטן. זה עתה הוריתי לכוחות אמריקאיים באוקיינוס השקט לסייע ליפנים להתמודד עם התקרית הגרעינית החמורה ביותר מאז צ'רנוביל, שנגרמה כשצונאמי פגע בעיר פוקושימה. היה חשש חמור מפני אפשרות שנשורת גרעינית תגיע לחוף המערבי של ארצות הברית. על כך נוספה העובדה שעדיין התמודדתי עם הכלכלה האמריקאית, שבקושי התחילה להתאושש, ועם קונגרס רפובליקני שהתחייב לבטל כל דבר שהממשל שלי הצליח לעשות בשנתיים הראשונות שלנו, והוגן לומר שרעיון היציאה למלחמה חדשה בארץ רחוקה וחסרת חשיבות אסטרטגית לארצות הברית לא נראה לי הדבר החכם ביותר בעולם. ולא רק לי. ביל דיילי, שבשלב הזה היה ראש הסגל שלי רק חודשים מעטים, לא הצליח להבין איך מישהו אפילו שוקל את האפשרות הזאת.
"אולי אני מפספס משהו, אדוני הנשיא," אמר באחת מישיבות הסיכום שלנו בערב, "אבל אני לא חושב שחטפנו בבחירות האמצע כי הבוחרים חושבים שאתה לא עושה מספיק במזרח התיכון. תשאל עשרה אנשים ברחוב ‑ לתשעה מהם אין אפילו מושג איפה לוב נמצאת."
אף על פי כן, כשהמשיכו להגיע מלוב טפטופי דיווחים על בתי חולים המתמלאים באזרחים עם פציעות מחרידות ועל צעירים שמוצאים להורג ברחובות על ימין ועל שמאל, התמיכה בהתערבות צברה תנופה ברחבי העולם. להפתעתם של רבים, הליגה הערבית הצביעה לטובת התערבות בינלאומית נגד קדאפי ‑ עדות לא רק לרמות האלימות הקיצוניות בלוב, אלא גם למידה שבה התנהגותו התזזיתית של הרודן הלובי והתערבותו בענייניהן של מדינות אחרות בודדו אותו משאר המנהיגים הערבים. (ההצבעה אולי היתה גם דרך נוחה למדינות באזור להרחיק את תשומת הלב מהפרות של זכויות אדם אצלן, בהתחשב בכך שמדינות כמו סוריה ובחריין נשארו חברות אהודות.) בינתיים ניקולא סרקוזי, שספג בצרפת ביקורת נוקבת על תמיכה במשטרו של בן עלי בתוניסיה עד לסוף המר, החליט פתאום שהצלת העם הלובי היא יעד אישי שלו. הוא הכריז יחד עם דיוויד קמרון על הכוונה להעלות מיידית החלטה במועצת הביטחון של האו"ם מטעם צרפת ובריטניה, שתאשר לקואליציה בינלאומית לכפות אזור אסור לטיסה בלוב ‑ החלטה שתאלץ אותנו לנקוט עמדה.
ב‑15 במרס כינסתי פגישה של צוות הביטחון הלאומי שלי כדי לדון בהחלטה המתקרבת של מועצת הביטחון. התחלנו בתדריך על ההתפתחויות אצל קדאפי: כוחות לוביים משוריינים היו ערוכים לכיבוש עיירה בפאתי בנגאזי, מה שהיה מאפשר להם לנתק את אספקת המים, המזון והחשמל ל‑600 אלף תושבי העיר. כשהוא ניצב על רקע כוחותיו נשבע קדאפי לעבור "בית אחר בית, מבנה אחר מבנה, רחוב אחר רחוב, אדם אחר אדם, עד שהארץ תטוהר מהטינופת ומהזוהמה." שאלתי את מייק מאלן מה תהיה ההשפעה של אזור אסור לטיסה. אפסית למעשה, הוא אמר לי ואישר שכיוון שקדאפי משתמש כמעט רק בכוחות קרקעיים, הדרך היחידה לעצור מתקפה על בנגאזי היא לתקוף את הכוחות האלה ישירות מהאוויר.
"במילים אחרות," אמרתי, "אנחנו מתבקשים להשתתף באכיפת אזור אסור לטיסה שבזכותו כולם ייראו כאילו הם עושים משהו, אבל למעשה הוא לא יציל את בנגאזי."
לאחר מכן ביקשתי המלצות. גייטס ומאלן התנגדו נחרצות לכל פעולה צבאית אמריקאית והדגישו את הלחץ שהמשימות הקיימות בעיראק ובאפגניסטן כבר מפעילות על צבאנו. הם גם היו משוכנעים ‑ בצדק, חשבתי ‑ שלמרות הדיבורים גבוהה‑גבוהה של סרקוזי וקמרון, בסופו של דבר צבא ארצות הברית יצטרך לקחת על עצמו את רוב העול של כל פעולה בלוב. ג'ו חשב שמטופש להסתבך במלחמה נוספת מעבר לים, ואילו ביל עדיין היה המום שאנחנו בכלל מדברים על העניין.
אבל ככל שהתקדמתי סביב המשתתפים בדיון נוספו קולות שתמכו בהתערבות. הילרי הצטרפה בשיחת ועידה מפריז, שם השתתפה בפגישת ה‑G‑8, ואמרה שהתרשמה מראש האופוזיציה הלובית שפגשה שם. למרות ‑ ואולי בגלל ‑ גישת הריאל פוליטיק שלה למצרים, עכשיו היא תמכה בהצטרפותנו לפעולה בינלאומית. סוזן רייס, שדיברה ממשרדינו באו"ם בניו יורק, אמרה שהמצב מזכיר לה את הכישלון של הקהילה הבינלאומית להתערב ברצח העם ברואנדה ב‑1994. היא היתה חברה במועצת הביטחון הלאומי של ביל קלינטון בזמנו, וחוסר המעש עדיין רדף אותה. אם פעולה מתונה יחסית יכולה להציל חיים, היא טענה, עלינו לבצע אותה ‑ אבל היא חשבה שבמקום להצטרף להצעה לכונן אזור אסור לטיסה עלינו להציג הצעת החלטה משלנו ולבקש מנדט רחב יותר כדי לנקוט כל פעולה נחוצה להגנה על אזרחים לובים מפני כוחותיו של קדאפי.
כמה מאנשי הצוות הצעירים יחסית הביעו חשש שפעולה צבאית נגד לוב עלולה להביא לתוצאה לא רצויה ‑ לשכנע מדינות כמו איראן שהן זקוקות לנשק גרעיני כמגן מפני מתקפה אמריקאית עתידית. אבל כפי שהיה גם בכל הנוגע למצרים, בן וטוני בלינקן הרגישו שיש לנו אחריות לתמוך בכוחות המוחים למען שינוי דמוקרטי במזרח התיכון, בעיקר אם מדינות ערב ובעלות הברית הקרובות ביותר שלנו מוכנות לפעול איתנו. סמנתה אמנם שמרה על ריחוק קליני לא אופייני לה כשתיארה את מחיר הדמים האפשרי בבנגאזי אם נחליט שלא לפעול, אבל ידעתי שהיא נמצאת בקשר יומיומי ישיר עם לובים המתחננים לעזרה. כמעט לא הייתי צריך לשאול מה עמדתה.
הבטתי בשעון, ידעתי שאני צריך לשבת בקרוב בראש השולחן בארוחה השנתית עם מפקדי היחידות הלוחמות בצבא ובני ובנות זוגם בחדר הכחול של הבית הלבן. "טוב," אמרתי, "אני עדיין לא מוכן להחליט. אבל על סמך מה שאני שומע, זה הדבר היחיד שאנחנו לא נעשה ‑ לא נשתתף בהטלת איזה אזור אסור לטיסה שווה לתחת שלא ישיג את המטרה שלנו."
אמרתי לצוות שנתכנס מחדש בעוד כמה שעות, ועד אז אני מצפה לשמוע אפשרויות אמיתיות להתערבות אפקטיבית, כולל ניתוח של העלויות, משאבי האנוש והסיכונים. "או שנעשה את זה כמו שצריך," אמרתי, "או שנפסיק להעמיד פנים שאנחנו מתייחסים ברצינות להצלה של בנגאזי רק בשביל להרגיש טוב יותר עם עצמנו."
כשהגעתי לחדר הכחול מישל והאורחים שלנו כבר היו שם. הצטלמנו עם כל מפקד ומפקדת ובני ובנות הזוג, ניהלנו שיחות חולין על הילדים והתבדחנו על משחקי גולף. בזמן הארוחה ישבתי ליד מפקד צעיר מחיל הנחתים ואשתו; הוא היה חבלן באפגניסטן, עלה על מטען צד ואיבד את שתי רגליו. הוא סיפר לי שהוא עדיין מתרגל לתותבים, אבל נראה במצב רוח טוב והיה נאה במדים שלבש. ראיתי על פניה של אשתו את תערובת הגאווה, הנחישות והייסורים הכבושים שנעשתה מוכרת לי כל כך מביקורי אצל משפחות של אנשי צבא בשנתיים האחרונות.
במשך כל הארוחה הסתחררו במוחי חישובים. חשבתי על ההחלטה המצפה לי ברגע שבאדי, ווֹן ושרתים אחרים יפנו את צלחות הקינוח. הטיעונים שהעמידו מאלן וגייטס נגד פעולה צבאית בלוב היו משכנעים. כבר שלחתי אלפי צעירים כמו הנחת היושב לצדי לקרב, ולא משנה מה חושבים המשקיפים מהצד, אין שום ערובה לכך שמלחמה חדשה לא תגרום לאחרים לסבול פציעות כאלה, או חמורות יותר. כעסתי שסרקוזי וקמרון דחקו אותי לפינה, בין השאר כדי לפתור בעיות מבּית בארצותיהם, ובזתי לצביעות של הליגה הערבית. ידעתי שביל צדק: מחוץ לוושינגטון אין הרבה תמיכה למה שאמריקה מתבקשת לעשות, וברגע שמשהו במבצע הצבאי שלנו בלוב ישתבש, הבעיות הפוליטיות שלי רק יחריפו.
ידעתי גם שאם לא נצא בראש המחנה, התוכנית האירופית כנראה לא תגיע לשום מקום. כוחותיו של קדאפי יטילו מצור על בנגאזי. לכל הפחות יתקיים עימות ממושך, אולי אפילו תהיה מלחמת אזרחים בקנה מידה מלא. האפשרות החמורה ביותר היא שאלפים או יותר יגוועו ברעב, יעונו או יחטפו כדור בראש. וברגע זה, לפחות, אני אולי האדם היחיד בעולם שיכול למנוע את הדבר.
הסעודה הסתיימה. אמרתי למישל שאבוא הביתה בעוד שעה וחזרתי לחדר המצב, שם הצוות בחן אפשרויות וחיכה להנחיות נוספות.
"אני חושב שיש לי תוכנית מתאימה," אמרתי.
לרכישת הביוגרפיה של ברק אובמה, "ארץ מובטחת" - לחצו כאן
