אי אפשר להשתמט מדמותו של ירון לונדון, מתפקידו במדורת השבט האשכנזי-שמאלני, מהעובדה שבחרותו שימשה מודל לירון אחר, זהבי, מחסמבה של יגאל מוסינזון. והנה בא האייקון הזה, האיש שראשו הנהן ושאל ותיחקר במשך שנים במסך הטלוויזיה שלנו, חילק בגאוותנות את העושר האינטלקטואלי שלו, וגילה לנו דמות אחרת שלו, אולי האותנטית ולא המסכה אותה הוא עוטה על המסך. הוא מבהיר מה הוא וחבריו לפלג (עשרות אלפים לפי כמויות הלייקים) חושבים על מוות של זרמים אחרים בחברה הישראלית: הוא לא מזיז להם. מה להם ולמדורת השבט של לונדון ורעיו.
לונדון לא היה אומר דבר דומה על אבידה להט"בית או פלסטינית, רחמנא ליצלן, שאיתם יש לו הרבה מהמשותף. הם העור שעליו לונדון והשבט מגלחים את ההומניות הסלקטיבית שלהם. הבעיה עם לונדון, או קוטלר או גרבוז, היא לא רק הגזענות המובנית שלהם: הבעיה היא שהם אבן הנגף למה שהשמאל האשכנזי הפריבילגי באמת צריך לעשות פה כדי להרוויח את קולותיהם של מצביעים שהם מתנשאים עליהם ולהוביל שינוי פוליטי.
אחת האקסיומות שהתרסקו בעוצמה בבחירות האחרונות הייתה זו שטענה: "למה לנו להשקיע במזרחים. כמה שהוא לא דופק אותם הם בסוף בוחרים בביבי". ובכן, כמו בבחירות 99', הבוחר המזרחי הוכיח שהוא הרבה יותר נייד ולא לכוד בפרדיגמות כמו הבוחר האשכנזי. רק שבניגוד לבחירות 99', הפעם האחרונה שבה השמאל האשכנזי היה פה בשלטון, הקול המזרחי הלך הפעם רק עד חצי המרחק. מצד אחד אחוזי התמיכה שלו ביישובי ליכוד מסורתיים צנחו משמעותית. מצד שני כמעט אף אחד מהאחוזים הללו לא הלכו לשמאל. למה, ומה אפשר לעשות כדי שהמוביליות הזו תלך עד הסוף?
שלטון נתניהו, ברמה הגשמית, היטיב עם השכבה העליונה בעם. נוצר מצב מוזר: אלו שיש להם הלכו להפגין בדרישה מביבי שיילך. מי שהולך בתל אביב נרעש מהעושר שמציף כל צעד, כל שעל מכונית. הפס המגנטי של כרטיסי האשראי זועק לפסק זמן. עם השכבה התחתונה שלטון נתניהו היטיב פחות: מערכי הבריאות, הרווחה, החינוך הופקרו.
שלטון נתניהו היה שלטון ציני כלפי נתיניו המושבעים. למה אני צריך לעשות בשבילם משהו אם הם מצביעים לי בכל מקרה? ובכל זאת, החוליות היותר נדפקות בחברה הישראלית לא הצטרפו למחאה שהן היו הראשונות שאמורות להצטרף אליה.
וכך, גזענים כמו לונדון לא רק פוגעים בקהל שבו הם עולבים - הם גם מנציחים מציאות פוליטית ומונעים מעבר של קולות לשמאל
וכך עלה לבלפור תיאטרון האבסורד שבו אלפי אנשים, ועדיין מיעוט, מנסים לשכנע אחד את השני במה שיש להם עליו הסכמה, בלי בכלל לנסות להביא אליהם מתלבטים או בוחרים מהצד השני. אבסורד כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות: עולי בלפור מסתכמים בקצת יותר מעשירית מהעם. הנואשות הזו הביאה לרעיונות עוועים: ממשלת שמאל בראשות נפתלי בנט. ממשלת מלחמה בשחיתות בהשתתפות אביגדור ליברמן. דמוגרפיה עתידית מנבאת שבעוד שניים או שלושה עשורים גוש השמאל יתמוסס אפילו יותר. אז מדוע הוא ממשיך להעלות עוד רעיונות מטורפים כמו הפרדה על פני ניסיונות לקרב אליו את הבוחר המזרחי?
גוש השמאל צריך להראות לבוחר המזרחי העתידי תוכנית עבודה שתאפשר לו לדלג על המכשול הפנימי-היסטורי של הצבעה לשמאל. תוכנית עבודה שתצמצם את הפערים לזכאות לבגרות בין עיירות הספר לערים במרכז, שתיתן להם הזדמנות (לא שווה, אבל קרובה) להתקבל ליחידות צה"ליות שמאפשרות מכשיר ניתור לעתיד טכנולוגי.
בוחר ימני מזרחי בהווה או צעיר יותר פותח עיתון ושואל את עצמו: מה זה? איך זה יכול להיות? עזבו ייצוג המתאים לייצוגם באוכלוסייה - למזרחים יש ייצוג אפסי בדיבור על סדר היום הכלכלי, הפוליטי, החברתי, התרבותי, אפילו הספורטיבי. אנחנו לא קוראים ביקורת טלוויזיה או סקירה על סרט שניתנת מתוך נקודת מבט מזרחית, מתוך קונטקסט של ילדות ומשפחה מזרחית. התקשורת, האקדמיה ומערכת המשפט לא מייצגות חצי מהעם, אבל אומרות לחצי העם הזה: אין לנו עניין במה שיש לך להגיד או בתרבות שממנה אתה בא. אבל אנחנו כן מעוניינים שתצביעו לנו.
זאב אברהמיעצמיהמצביע המזרחי העתידי מסתכל על כל מזרחי שהצליח להשתחל לאחד הגופים הללו ולתופת הביקורת שהוא עובר (שאינה מקבילה ולו במעט לביקורות המוטחות בעמיתים האשכנזים). יש שתי מסקנות שאליהן אפשר להגיע מעדות כזו: אם זה המצב כשהליכוד בשלטון, מה יהיה כשהשמאל האשכנזי יעלה? ומסקנה שנייה היא שאין לו, כמזרחי, מה לחפש במסלולים שמעודדים קידום על פי איכות. שעדיף לו לחפש מסלול שיקדם אותו על ידי בחירה עממית.
וכך, גזענים כמו לונדון לא רק פוגעים בקהל שבו הם עולבים - הם גם מנציחים מציאות פוליטית ומונעים מעבר של קולות לשמאל.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
