אין ספק שהכי הגיוני זה לשבת בבית על הכורסא, לצפות בחדשות ולתהות למה צריך את זה עכשיו. שיבטלו, שידחו, שישנו את המסלול, למה צריך דווקא שם לצעוד עם דגלי ישראל? יש מקומות שבהם אוהבים להניף דגלים אחרים, אז למה לדחוף להם בכוח את הכחול-לבן הזה. עד שסוף-סוף העסק נרגע ויש לנו קצת שקט, נוריד קצת את הראש, לא נורא. בינינו, עמוק בפנים, אנחנו מרגישים שמזרח ירושלים שלהם הרבה יותר ממה שהיא שלנו, וזאת בדיוק הבעיה.
אם התגובה על כך שרב ביפו חוטף מכות רק כי רצה לרכוש מגרש היא לשאול למה דווקא שם, ולמה עכשיו, זה בגלל שהתחושה הכללית היא שצריך להשאיר את דרום יפו לערבים, זה מה שנשאר להם אחרי שגירשנו אותם ב-48'. בדרום יפו, כמו במזרח ירושלים, אנחנו לא באמת מרגישים בבית. אבל לא רק שם, גם בשכונות מסוימות בעכו, רמלה ולוד, וגם בנגב ובגליל.
מי שחושב שמדובר בסך הכל במספר קטן של מוקדים, ושאם רק לא נפגין נוכחות יהודית הכל יהיה בסדר, ושכל מה שקרה כאן בחודש באחרון זה בגלל כמה פסיכים שרצו לקנות בית בשייח ג'ראח – טועה.
כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו חייבים להבין שכשאנחנו מורידים את הראש ומתקפלים, אנחנו מתרחקים מהאפשרות שיהיה כאן אי-פעם שקט
את המאבק הזה אי אפשר לתחום. הוא מתרחב והולך. במאבק בינינו לבין הערבים על הריבונות בארץ ישראל קיימת משוואה ארוכת שנים: זה או הם או אנחנו. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לחיות כאן יחד, ודאי שיכולים, זה לא אומר שלא צריך לתת להם זכויות אזרח מלאות – ודאי שצריכים, אבל כדי שנוכל לחיות כאן יחד אסור לנו לשכוח מי הריבון כאן בארץ. אם נשכח פשוט לא נהיה.
ההחלטה הלכאורה הגיונית, שמגובה בהערכת מצב מודיעינית, לא לצעוד במזרח העיר היא תוצר של פחד. הפחד הוא שקובע איפה נסתובב ואיפה לא, היכן נניף דגלי ישראל והיכן לא. הפכנו להיות בני ערובה בארצנו שלנו. לחשוב שהסיפור כאן הוא רק מצעד הדגלים זה פשוט לדחוף את הראש לאדמה.
כשאיומים הם אלו שמכתיבים את סדר היום של מדינה ריבונית צריך להבין שאין לנו את הפריבילגיה לשבת על הכורסה ולרצות שקט. הכמיהה הזו להיות שווייץ פשוט לא רלוונטית. כדי שנוכל להיות עם חופשי בארצנו חייבים להבין שכשאנחנו מורידים את הראש ומתקפלים, אנחנו מתרחקים מהאפשרות שיהיה כאן אי-פעם שקט.
זו מלחמה ארוכת שנים, צריך אורך רוח ועצבים של ברזל, אבל מכיוון שאין לנו ארץ אחרת - אסור לנו להירדם בשמירה. היכולת להיאבק על קיומה של מדינת ישראל תלוי בצדקת הדרך. במקום שבו לא ברור לנו שזה שלנו, לא תהיה ריבונות. במקום שבו נפחד לחיות, לא תהיה ציונות. במקום שבו נאפשר שוויון לאומי, כזה שמציב זה לצד זה את סיפור הנכבה עם הסיפור הציוני, נאבד את צדקת הדרך, וברגע שזה יקרה נאבד הכל.
עכשיו צריך לשאול את עצמנו בכנות: נניח שהיה מדובר במצעד הגאווה ולא במצעד הדגלים, היינו קמים מהספה ומצטרפים כדי להילחם על חופש הביטוי, ועל הזכות לצעוד ולהניף דגלים בכל מקום שנבחר? היינו! אז למה אנחנו לא עושים את זה כשמדובר בדגל ישראל?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
