בראשית היה ואדי סאליב. אם לא הייתם אז, ורוב הישראלים של היום לא היו, תפתחו את הערך בוויקיפדיה ותקראו. מחאה אלימה של כמה ימים בשכונה בחיפה, בעקבות ירי של שוטרים ברגליו של הסבל יעקב אלקריף, הולידה תגובה גזענית של הממסד, ועדת חקירה ממלכתית ועדות מצמררת של מי שהפך לסמל המחאה, דוד בן הרוש. אחר כך הקים בן הרוש תנועה פוליטית, שניסחה מצע חברתי מפורט ורצה בבחירות של 1959. היא לא עברה את אחוז החסימה.
אחר כך באו הפנתרים השחורים, ששאלו את שמם מהמחאה השחורה בארה"ב. הם מילאו כיכרות ועשו פעולות שתפסו כותרות, גולדה אמרה עליהם שהם "לא נחמדים", ובסוף הם רצו לכנסת. אחוז החסימה עמד אז על אחוז אחד בלבד. הם הגיעו קרוב, אבל לא עברו. סעדיה מרציאנו וצ'רלי ביטון (שבגין, אהוב השכונות, היה מכנה אותו "צ'רלס ביטון") הפכו לח"כים במפלגות השמאל, וזהו. היום הפנתרים הם ראיונות בסגנון "איפה הם היום" בתקשורת, ודמויות ייצוגיות מגוחכות למדי בסדרות טלוויזיה.
מחאה חברתית לא בהכרח צריכה להיגמר בייצוג פוליטי. היא יכולה לשנות תודעה, להביא לשינוי בחוק או במדיניות, לעשות דברים שיותר קשה לכמת אותו במה שנראה בעין. אפשר להתווכח מה באמת חוללו אירועי ואדי סאליב, הפנתרים, ויקי כנפו, מחאות יוצאי אתיופיה. מהפכה לא הייתה פה.
אבי דבוש מתחיל את הספר החדש שלו, מרד הפריפריות, בטקסט על בני העניים, שמהם תצא תורה. "יש משמעות אחת לתורת בני העניים", הוא כותב. "מהפכה. כוח. דרישה נחרצת לשינוי. לא בקשה, לא תחנונים. לקחת את הכוח. לקחת את האחריות".
דבוש נולד באשקלון, גר בברור חיל והיום בשדרות. כבר עשרים שנה הוא פעיל בארגונים חברתיים ושותף למאבקים, שהבולטים שבהם היו המאבק נגד הקמת תחנת כוח פחמית נוספת באשקלון ו"התנועה לעתיד הנגב המערבי", שדרשה פתרון אחר לסוגיית רצועת עזה. הוא רץ להנהגת מרצ, היה מועמד מטעמה בבחירות לכנסת ופרש ממנה. עכשיו הוא כותב את מה שלא הצליח לממש.
השיחה איתו היא קצת מעגלית, כי שנינו מכירים את המצב. "גורי האריות", כפי שהוא קורא לדור החדש של צעירי הפריפריה, אולי קיימים, אבל איש עדיין לא שומע את שאגתם. העובדות שהוא מפרט בספר ידועות: ככל שאתה מתרחק מתל אביב תחיה פחות, תרוויח פחות, קרש הקפיצה של ילדיך לחיים יהיה נמוך יותר. הוא עובר פרק פרק של החיים הישראליים ומפרט את העבודות האלה ומשמעותן. רק שגם הוא מכיר את התוצאה, לפחות נכון לעכשיו: עוד יותר שתיקה, עוד יותר ייאוש, עוד יותר תחושה של חוסר אונים, כי ככה היה וככה יהיה.
למחאה של 2011 קראו אצלנו "המחאה החברתית", כי בניגוד לרוב המחאות ההמוניות שהיו אצלנו עד אז, היא לא נגעה למלחמות (יום כיפור, לבנון הראשונה), לתהליכים מדיניים (אוסלו, ההתנתקות) או לפוליטיקה (בחירות). בעיקרה, היא נסבה על יוקר המחיה, מצוקת הדיור, צפיפות הכיתות. התחושה שקשה לחיות פה למי שעובד ומשלם מיסים וחושב, משום מה, שזה אמור להספיק לחיים של נוחות מסוימת.
מחאות לא חייבות להיות ממוקדות, ומי שאמר אז למובילי המחאה "למה אין לכם רשימת דרישות" דיבר שטויות. המחאות הממוקדות שהיו כאן נגעו לאנשים, בדרך כלל בדרישה שילכו הביתה – גולדה, בגין, רבין, נתניהו. האנשים אכן הלכו, מי במחאה ומי בכדורי אקדח, אבל מחאה נגד אדם לא משנה את המצב.
מחאת 2011, שנולדה כשצעירה אחת, דפני ליף, שמה אוהל בשדרות רוטשילד, דווקא הולידה צעדים מעשיים. קמה ועדת טרכטנברג, וחלק גדול מהמלצותיה אכן יושמו. האם זה שינה את החברה בישראל? לא, וזה לא היה יכול לשנות. זו גם לא הייתה הדרישה של רוב המפגינים באירועים ההמוניים בתל אביב. הם באו רובם מהשכבות שהמצב הנוכחי טוב להן. אולי דווקא בגלל זה באו צעדים מעשיים. אלה גם השכבות שהשלטון מקשיב להן.
המסר העיקרי של דבוש הוא שגורי האריות צריכים לקחת את ההגה לידיים. שמי שחושב שיאמץ אותם, כמו שעשה הליכוד בשנות השבעים וכמו שהשמאל-מרכז מנסה באופן מגושם לעשות כבר הרבה שנים, לא מבין שהם צריכים לשבת בראש השולחן. הוא צודק באופן עקרוני, גם בדרישה הזו יש כשל מעגלי. מי שרוצה לשבת בראש השולחן צריך להתיישב שם בכוח, או לבנות לעצמו שולחן משלו, וכל הניסיונות האלה נכשלו בישראל.
אולי לא תהיה פה אף פעם מהפכה. אולי בפריפריה ימשיכו למות שבע שנים קודם ולהרוויח עשרות אחוזים פחות ולראות ב-8200 עשרים ילדים מרמת השרון על כל ילד מירוחם. אולי אין לגורי האריות כוח או תודעה למשוך את עצמם ברעמה מתוך הבוץ הזהותי הזה, ומי שבא מתל אביב ומנסה להתחבר אליהם הוא סתם אשכנזי מתנשא שחושב שהוא יודע בשביל אחרים מה טוב להם.
אבל אם לא תהיה פה מהפכה, מה יהיה כאן? זו התשובה שאנחנו חייבים לעצמנו.
