לאחרונה ישבתי עם פורום של אנשים רציניים, שניסו לסכם את השנה האחרונה בחברה הישראלית. חלקם אמרו שמה שקרה כאן היה ניצחון הממלכתיות, והדמוקרטיה שלנו ניצלה מסכנה של ממש; אחרים הזכירו שעבור כמחצית מהציבור, מה שקרה הוא ההיפך הגמור. אבל למרות המילים הגדולות והביטויים הנחרצים, אלה וגם אלה לא דיברו על רעיונות חדשים ששולטים בכיפה, או על תבוסתם של רעיונות אחרים שבהם הם מאמינים, אלא על גורלו של אדם אחד, שיצא אחרי 12 שנים מבית ראש הממשלה.
אם תגידו לי שזו כל מהותה של ההכרעה הפוליטית, מי יישב בבלפור ומי יאבד את המעון והמאבטחים, בוודאי שלא תטעו. בוודאי שאחרי 12 שנים רצופות של שלטון של אדם כמו בנימין נתניהו, שמיומו הראשון בפוליטיקה הוא משסה ומפלג ("השמאל שכח מה זה להיות יהודים"), ובשנותיו האחרונות תקף וביטל כמעט כל מוסד ממלכתי, מאלה שנועדו לעזור לו לנהל את המדינה ועד אלה האחראים לכך שהוא עכשיו הנאשם נתניהו.
אבל זה עדיין ישאיר את השאלה, אם זה צריך להיות הכול. האם אכן הדמוקרטיה ניצלה כי נתניהו הפסיד, או שהאתגרים העומדים בפניה הם קצת יותר מורכבים מאדם אחד חסר מעצורים? ואם זה כל מה שיש כאן, אם צד אחד זה כל מה שהוא רוצה, ולצד שני זה מספיק כדי לערער על הלגיטימיות של השלטון, מה נשאר בכלל מהרעיון של המדינה כמכשיר שאמור לשרת אותנו, ומהפוליטיקה כשדה שבו אנחנו אמורים להכריע איך?
מיקי גיצין הוא מנכ"ל המשרד הישראלי של הקרן החדשה לישראל, הגוף ששנים עסק בפעילות פילנטרופית מבורכת ויום אחד התעורר וגילה שהוא לב המאפליה הסמולנית, הלשכה הסודית שבה מתכנסים שונאי ישראל כדי לזמום נגד מדינת היהודים. וזה לא היה רק נתניהו, האב והבן והשליחים, שהפך את הקרן לסמל של חורשי הרוע; גם פוליטיקאים שקראו לעצמם מרכז, ומצביעיהם באו מהמאגר של העבודה ומרצ, החרו, החזיקו אחריו ושמרו – וחלקם עדיין שומרים – מרחק מן הקרן ומפעלותיה.
בימים אלה יוצא, בהוצאת הקרן, דו"ח של החוקרים נעם גדרון ויונתן לוי, הנושא את השם הקצת-מקדים את זמנו "פופוליזם ימני בישראל בעידן שאחרי נתניהו". נתניהו כמובן עודנו כאן, ואין שום סימן שהוא מתכוון ללכת, אבל גדרון ולוי מבקשים להרחיב את הדיון, ולדבר על פופוליזם מהו, בישראל ובכלל.
את נקודת ההמראה של הפופוליזם בישראל הם ממקמים בקמפיין של "אם תרצו" נגד הקרן החדשה. גיצין טוען שזו המסקנה שלהם, ולא של הגוף שמימן את המחקר. בשיחה עצמה אנחנו מקיימים דיון אם אכן היה בכך חידוש של ממש, או שמאז ומתמיד טבעה של הפוליטיקה הוא להאשים את הצד השני שהוא סכנה קיומית, למדינה או לדמוקרטיה. אבל גם הוא מבין ומסכים שזה לא הסיפור.
שנותיו האחרונות של נתניהו בתפקיד היו הוכחה חיה לאמירה של לורד אקטון, לפיה "כוח נוטה להשחית וכוח מוחלט (או במקרה של נתניהו, כמעט נצחי) משחית באופן מוחלט". הפרדתו מכיסא ראש הממשלה, אחרי שנתיים של כאוס פוליטי, הייתה הכרח כמעט נפשי לציבור הישראלי. אבל גם מיקי גיצין, שהארגון שבראשו הוא עומד הפך, ברשת השקרים של נתניהו וסביבתו, למאורת בוגדים מסוכנת, יודע שאסור שזו תהיה תכלית הכול.
הפופוליזם, שימיו בפוליטיקה ארוכים בהרבה מימי טראמפ ונתניהו, בולסונרו ואורבן, הוא לא הסיפור פה. הסיפור הוא הימים שאנחנו חיים בהם ואלה שמחכים לנו - ימים של שינוי רדיקלי בעובדות החיים, שדורש בחינה רדיקלית של אמונות והכרעה בין השקפות. ובעוד בעולם הוויכוח הזה מתנהל במלוא עוזו, הפוליטיקה שלנו מבוססת במדמנה של כן ביבי לא ביבי, הא ותו לא.
הבעיה פה אינה הפוליטיקאים שהתאגדו כדי לנצח את ביבי, שלחלקם לא הייתה אי פעם שום בעיה עם מדיניותו (או היעדר המדיניות שלו), ואפילו לא עם ההתקפות שלו על מוסדות המדינה. הבעיה היא שהציבור שבחר בהם לא ביקש, ולא מבקש, יותר מזה. הבעיה היא שאם הפוליטיקה היא רק מקום העבודה והמגורים של איש אחד, היא לא באמת משרתת אותנו – ונדמה שלרובנו טוב ככה.
ביום שאחרי ביבי, שלא יגיע כל כך מהר, יהיה פה קרב של רעיונות. הוא יתרחש בוודאות, כי התקופה תדרוש את זה. הקורונה הייתה קריאת ההשכמה של כל מי שחשב שלא באמת צריך את המדינה, שאנחנו יודעים להסתדר לבד ושכל מה שאנחנו צריכים ממנה זה שלא תפריע. והקורונה, ברור היום לכל אחד, זו רק ההתחלה.
כדי להתמודד עם הימים הבאים, לסכל איומים ולנצל הזדמנויות, ממשלות יהיו חייבות לפעול מתוך השקפת עולם ולגייס להן תמיכה ציבורית. אחרת, כמו שחזה כאן יאיר אסולין בשיחה אחרת, כל מוסד המדינה יאבד את משמעותו.
הימין הישראלי, ששורשיו בימין האמריקני, מגיע להתמודדות הזו מוכן. יש לו משאבים, יש לו מתודה, יש לו מערכת שלמה שעוסקת בתשתיות, שזו מילת קוד לעיצוב המערכת הציבורית בדרכים שונות של השפעה. הוא כבר משפיע על ממשלת השעטנז הנוכחית יותר מכל גוף אחר, כי הוא מציע לה מילוי מוכן מראש של סדר יום והשקפת עולם.
השמאל, שאפילו לא מוכן שיקראו לו ככה, מגיע למערכה חבוט, ועם מעט אמונה שהוא יכול לנצח ניצחון שאיננו רק התאגדות נקודתית כנגד אדם אחד. אבל חייבת להתעצב כאן תפיסה סוציאל-דמוקרטית שמגובה בהבנה איך פועלים ומשפיעים, כי אסור שהמאבק הזה יהיה בנוכחות צד אחד בלבד. אחרת, זה יהיה נצחונו האמיתי של הפופוליזם הימני, עם נתניהו או בלעדיו.
