בחודשים שבהם הייתי יו"ר ועדת הקורונה בכנסת קיימה הוועדה עשרות רבות של דיונים. ברובם הופיעו נציגי ממשלה – אוצר, בריאות, חינוך, רווחה, מה לא. בהכללה שאולי עושה עוול למעטים, התשובות שלהם היו כלליות, מעורפלות, מעוררות סימני שאלה בכמות לא פחותה משהיו לנו כשנכנסנו לדיון.
הפרק הקודם: בואו כן נשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילנו
והיו כמה דיונים, בכמה נושאים, עם ראשי רשויות בשלטון המקומי: גדולות וקטנות, מהמרכז ומהפריפריה, איתנות כלכלית וחיות על מענקים מקופת המדינה. מה שאפיין את כל ראשי הרשויות, בכל דיון, היה רמה גבוהה של ידע. הם תיארו במדויק את המצב ואמרו בפירוט מה הם עושים כדי לשנות אותו, הכול בהתאמה לבעיה הספציפית ולאוכלוסיה הספציפית.
ביקרתי בכפר קאסם, שעברה בתוך חודש מאדום לירוק כי ראש העיר הודיע, על דעת עצמו, על סגירת חנויות משעה מסוימת, ודיבר עם כל חולה מאומת בכל משפחה בשפה שהם מבינים. שמעתי ממנכ"לית עיריית ירוחם ש"מערך החקירות האפידמיולוגיות שלנו זה ראשת העיר ואני". שלא לדבר על ראשי עיר בעלי אמצעים ועוצמה כמו רון חולדאי בתל אביב וחיים ביבס, ראש עיריית מודיעין-מכבים-רעות ויו"ר מרכז השלטון המקומי, שבלי לחכות לאף אחד עשה סגר בשכונה שהיו בה הרבה מאומתים ופתח במקומות אחרים, כי הוא מכיר את השטח והוא אחראי בפני התושבים שלו.
הקריאה הזאת, "תנו לשלטון המקומי לנהל, אתם רק תחזקו אותו באמצעים", מלווה אותנו בכל ימי הקורונה, אבל היא נשמעת כבר זמן רב. מי שהיה פעם האח הכושל של השלטון המרכזי, וזוהה בתודעה הציבורית עם חוסר אונים ושחיתות, הפך בשנים האחרונות לאלטרנטיבה המועדפת לשלטון מרכזי חסר יציבות, נעדר אג'נדה ומשולל יכולת ביצוע.
חיים ביבס חושב שזה לא במקרה. כיו"ר מרכז השלטון המקומי בשבע וחצי השנים האחרונות הוא מנהל מאבק מתמשך לחיזוק השלטון המקומי, ואם תרצו לשחרורו מהשלטון המרכזי, שלרוב רק מפריע. בעיניו, השלטון המקומי יודע יותר טוב מה ואיך לעשות כמעט בכל דבר: בחינוך ("אני שם במודיעין 110 מיליון שקלים מהארנונה של התושבים שלי בחינוך. עם כל הכבוד, לא יישב פקיד בירושלים וינהל לי את זה"), בתכנון אורבני ("אין שום תכנון הגיוני. קח את המחלפים: בונים עיר כמו חריש, משווקים אותה, ואין לה חיבור לכביש 6. לאן אתם רוצים שהאנשים ייסעו?"), בטיפול במשברים כמו הקורונה.
איך נבנו בשלטון המקומי כאלה יכולות? התשובה היא פשוטה. קודם כל, מפני שהממלכה כבר לא יכולה. חוסר היציבות הפוליטי – ב-15 השנים האחרונות היו בישראל לא פחות מ-8 שרי פנים, וזה היה דווקא אחד המשרדים היותר יציבים מבחינה זו – מביא לכיסא השר פוליטיקאים עם אופק לטווח קצר, שעד שהם לומדים את תפקידם הם כבר לא שם. הפקידים לא ממהרים ליישם את המדיניות שלו, במידה שיש לו מדיניות, כי ממילא עוד מעט הוא הולך.
לא פחות מזה, הממלכה הישראלית איבדה את היומרה להתוות באמת דרך. אם הזירה הארצית היא פוליטיקה של שבטים, אם המדד שעל פיו ייקבע האופק הפוליטי שלך הוא שאלות שנוגעות לזהות וקיטוב ולא כמה באמת היטבת את חייך הבוחרים שלך, לשם גם ילכו תשומת הלב והמאמץ.
ראש העיר, לעומת זאת, נמדד על ידי תושביו בדברים מוחשיים: המדרכה על יד הבית שלי נקייה? אני מרוצה ממערכת החינוך, מהחוגים אחר הצהריים, מהמהירות שבה המוקד העירוני עונה לפנייה שלי? ככה גם אצביע. ההצבעה היא, כמובן, ישירה לראש העיר – מנדט של סמכות ובצידו אזהרה של אחריות.
במערכות הבחירות המוניציפליות האחרונות ברשויות המקומיות, הוחלפו בכל פעם כמחצית מראשי הרשויות. הישראלים, שבבחירות הכלליות ממעטים לזוז מצד לצד ומקובעים על פי קווי מתאר זהותיים, הם חיה פוליטית אחרת לגמרי כשזה מגיע לרשות המקומית: אם הם לא מרוצים מהזבל ומהחינוך ומהשירות, יאללה הביתה. גורמי הפחד, החזקים כל כך בבחירות הכלליות, לא עובדים: בבחירות האחרונות ב-2018 ראשי רשויות ותיקים, בעיקר בצפון המדינה, הלכו הביתה, ונבחרו אנשים חדשים, חלקם חסרי ניסיון. בקריית שמונה נבחר גבר בן 32, ובירוחם אישה בת 37. הצירוף הזה – דינמיות בבחירה ומנדט לחמש שנים – מייצר כנראה פוליטיקאים קשובים, שברור להם שבמעשיהם ימדדו ועל מעשיהם ייבחרו שוב.
ביבס טוען שצריך לשנות את מערכת היחסים. רוב הרשויות, אלה שיכולות לדאוג לעצמן, צריכות לקבל מהממשלה אמצעים ופרמטרים ברורים, ואז חופש לפעול. הממשלה, מצידה, צריכה להתמקד ב-40% מהרשויות שלא מסוגלות לנהל את עצמן בלי סיוע מבחוץ – בעיקר בפריפריה. הממשלה המרכזית צריכה לעסוק בהקטנת פערים, לא במיקרו-ניהול מזיק של מי שבענייני הפנים שלו כבר לא זקוק לה.
הוא תולה בזה גם את הכישלון האדיר בתכנון אורבני, שגורם לכך שבקדחת הבנייה קמות שכונות שלמות שאין להן פתרון תחבורתי שיאפשר לצאת מהבית בבוקר או מוסדות חינוך בכמות הראויה. הממשלה, הוא אומר, מתקנת תקנות אבסורדיות כמו "תקנת שבס", שמאפשרת להוסיף יחידות דיור לפרויקטים קיימים, מה שגם פותח פתח לשחיתות וגם מייצר עומס שהתשתיות החסרות לא עומדות בו. תתקצבו את הכול במידה הנכונה, תבטלו כל מיני הנחות ופתחים הקוראים לגנב – ותנו לשלטון המקומי לבצע.
התפיסה הזו העלתה בשנים האחרונות בצוותי חשיבה שונים, וגם במחוזות מסוימים באוצר, את רעיון המחוזות. אם זה המצב, תחולק המדינה לכמה מחוזות – לפי אחת התוכניות שישה, באחרת 20 – שראשיהם ייבחרו ישירות, כמו ראשי העיריות והמועצות המקומיות. זה יאפשר לאגד רשויות יחד, לצרכי תכנון ותחבורה וצרכים אחרים שחוצים גבולות של רשות מקומית, ולפתור בעיות שהיום, כדי לטפל בהן, נדרש מו"מ פרטני עם כל ראש עיר או מעוצה מקומית, ויש בישראל הקטנה 257 כאלה. ביבס, כמו רוב ראשי הרשויות החזקים, מתנגד, אבל האמת היא שהוויכוח די מיותר: ברמת הביצוע הנוכחית של רעיונות כאלה, זה פשוט לא יקרה.
העניין הוא שבמקביל, השלטון המרכזי התפרק גם ממה שצריך להיות עניין מהותי שלו: הדיון על אופי וצביון חיינו כאן, ואם יש לנו מכנה משותף – או אם אנחנו בכלל מסוגלים להחליט עליו. בנושא ההרכב של דת ומדינה, הצעות החוק של השנים האחרונות דיברו כולן על העברת הסמכות לשלטון המקומי: ראש הרשות הוא שיודע איפה קו תחבורה ציבורית בשבת באמת עוזר או באמת מפריע, הוא שייתן דן וחשבון לתושבים אם יש איפה לבלות או לקנות ועד כמה זה טוב או רע בעיניהם.
זה הגיוני לגמרי ברמה המעשית, אבל גם מנציח ומחזק את הפירוד הפנימי. זו בעצם אמירה, שאולי היא נכונה ואולי באמת הגיע זמנה אבל צריך לדבר על זה, שהגיע הזמן לחיות פה בקנטונים נפרדים, וכל אחד יבחר איפה הוא רוצה לחיות: בתל אביב או בבני ברק או במשהו שביניהן.
יכול להיות שלכאן הגענו. יכול להיות שאנחנו כבר במקום שבו אי אפשר לדבר באמת על מכנה משותף, כי כל ניסיון לדבר בכלל על ערכים נגמר בביבי או לא ביבי. יכול להיות אפילו שככה זה במדינה נורמלית, שנגמלה מהניסיון לייצר אתוס או אפילו להתווכח עליו בשפה שכולם מסכימים לדבר בה.
יכול להיות שזו הנורמליות. אבל יכול להיות גם שהרמנו ידיים, ואנחנו לא מצפים מהפוליטיקה היום לא להיטיב את חיינו (שזה מה שהשלטון המקומי עושה כשהוא במיטבו) ולא להיות הבמה שעליה אנחנו דנים במי אנחנו. ואם זו הנורמליות, התחושה היא שרובנו לא ממש מרוצים ממנה.
