על הוויכוח הקשה שניטש בשמאל הישראלי ניתן להסתכל כמגמת ייאוש, חיפוש אשמים והטחת האשמות הדדיות. הירי בנגמ"ש כאקט של שנאה והלקאה עצמית. אולם אני רואה אותו דווקא כאות של חיוניות במחנה רחב וחפץ חיים שמנסה לדייק את עצמו כדי להתגבר על הכוחות החזקים היושבים כבר שנים בשלטון ובמוקדי קבלת ההחלטות. כל זה כהקדמה לפני שאני מכוונת את כלי הירי שברשותי (המקלדת) כלפי מי שהיו (ועודם) שותפים רציניים למה שקרוי מחנה השלום.
לפני שנים רבות הייתי מזכ"לית שלום עכשיו. אדייק: ישבתי שם בחדרון התנועה ההומה מאדם ביום שבו פרצה האינתיפאדה השנייה וראיתי במו עיניי ובלב שבור איך הוא מתרוקן מאנשים ותומכים. אהוד ברק הודח מהשלטון ואנחנו נשארנו עם ה"אין פרטנר" תקוע בגרון ועם כוחות מדוללים וחלשים; קבוצה קטנה שלא הסכימה לקבל את הקביעה המעוותת וחסרת האחריות שאיתה חזר ראש הממשלה מקמפ דייוויד.
20 שנה חלפו והנזק עוד לא תוקן. מדוע? למה לא הצלחנו במשך שני עשורים לטפח מנהיגות, חזון ושיח רלוונטי?
אני חוששת שהאחריות לכך מוטלת גם על כתפי אלו שנשארו בשלום עכשיו ובשמאל הציוני, והעדיפו - מתוך שכנוע פנימי עמוק - את העקביות, החזרתיות, הדבקות בסיסמאות הישנות והעקשנות על פני הרלוונטיות. היום אנחנו עדים בשמאל לגרסה עוד פחות מעוררת השראה, המצמצמת את השיח ל"כן ביבי לא ביבי".
מה שנשאר מהמחנה זו קבוצה בעלת רצון עמוק להעיף את השליט. השמאל נותר מחד עם אנשים שיש להם להט רלוונטי אבל אין להם חזון, ומאידך עם אנשים שיש להם חזון לא רלוונטי
אלה שנושאים ביד אחת דגל שחור וביד השנייה צוללת ורדרדה מתנפחת בחרו אמנם ברלוונטיות, אבל ויתרו לגמרי על אידיאולוגיה רחבה. עם כל הכבוד הראוי למחאת בלפור על שלל צורותיה, דבר אחד אין בה: חזון.
מה שנשאר ממחנה גדול ואיתן זו קבוצה בעלת רצון עמוק להעיף את השליט. השמאל נותר מחד עם אנשים שיש להם להט רלוונטי אבל אין להם חזון, ומאידך עם אנשים שיש להם חזון, אבל הוא לא רלוונטי.
פתרון שתי המדינות הקלאסי (שאפילו בנימין נתניהו עצמו דיבר בשמו באירוע בר אילן ב-2009) ממשיך למרבה הפלא להתנגן בפי מי שנקרא להם פה, לצורך העניין, "שלום עכשיו", אבל מדובר במנטרה חלולה. העיקר שלא נפסיק לומר את מה שאנחנו יודעים ויודעות להגיד, העיקר שלא נישאר לרגע בלי מילים. וזאת למרות שלפתרון שתי המדינות – זה המבוסס על הפרדה הרמטית וחומה גבוהה וכולל פינוי בכפייה של מאות אלפי מתנחלים – אין ולא תהיה תוחלת והיתכנות פוליטית בשום קונסטלציה הנראית לעין.
חלילה, אני לא אומרת שאין רעיונות טובים וצודקים שיישומם רחוק מאוד ועדיין עלינו להיאבק עבורם, גם אם לא נזכה לראותם מבשילים למציאות בתקופת חיינו. אולם לצד הדבקות עלינו להסתכל למציאות בעיניים ולבחון את החזון שלפיו אנחנו פועלים ופועלות. אם החזון אינו ישים, ואינו עונה באופן מלא על הבעיות הקיימות, אפילו אנשי אידיאולוגיה מסורים ואכפתיים צריכים להיות כנים והגונים כדי להיפרד ממנו.
אני, אחרי מסע ארוך שעשיתי, נפרדתי מהפתרון הזה. היום אני מאמינה בפתרון הרואה את ישראל ופלסטין כשתי מדינות עצמאיות וריבוניות, אך מפתח במקביל שיח של שותפות ביניהן ומקדם תפיסה עמוקה של שייכות וזיקה של שני העמים לכל המרחב. נאלצתי להיפרד מהסיסמאות שהיו שגורות בפי לטובת מחשבה מורכבת יותר. בתמורה לוויתור, קיבלתי משהו שיוצק תוכן ומשמעות לא רק לחיי האישיים, אלא גם תקווה ליושבי כל המולדת, מהים ועד לירדן.
עקביות ועקשנות הן מצרכים הכרחיים אצל אנשים אידיאולוגים, אולם הדרך להגיע לתוצאה הנכספת מצדיקה ביקורת עצמית. ההצעה של התנועה שאני חברה בה - שתי מדינות לסיום הכיבוש, ומולדת אחת לסיום הסכסוך - מעניקה חזון רלוונטי, צודק וישים.
- עו"ד מוריה שלומות היא חברת מועצת העיר תל אביב-יפו, פעילה בארגון "ארץ לכולם" ולשעבר מראשי שלום עכשיו
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
