30 שנה לגל העלייה הגדול מרוסיה
(צילום: חגי דקל)
יוליה התאהבה בארץ מהרגע הראשון, ולדימיר זוכר עד היום את הריח שהיה כשירד מהמטוס, ריטה את עוגת הגלידה שהגישו בספינה וסימון את הדקלים בנתב"ג. 30 שנה חלפו מאז העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, אבל זכרונות העולים חדים כאילו זה היה היום. "מעולם לא היה לנו ספק שאנחנו שייכים לכאן", הם מספרים לנו במרחק הזמן. "כאן זה הבית שלנו".
במרוצת השנים ומאז הגעת העולים הראשונים ב-1989 עלו לישראל יותר מ-1,100,000 עולים מרוסיה, אוקראינה, בלרוס, מולדובה, דרום קווקז, אסיה התיכונה, ושאר חבר המדינות. ב-1990, לפני שלושה עשורים בדיוק, מספר העולים היה הגדול ביותר - 185,278.
14 צפייה בגלריה
30 שנה לגל העלייה הגדול מברית המועצות. שישה עולים, שישה סיפורים
(צילום: ואדים בויצ'נקו , וניארה לוי זריפוב, משה בוכמן)
ממולדובה לאשדוד, מסיביר לנתניה: שישה עולים, שישה סיפורים
ולדימיר פרידמן, נתניה - עלה ב-1991 מסיביר כשהיה בן 31
"זה לעבור ממינוס 30 מעלות לפלוס 30 מעלות", סיפר. "חצי חיים עברו מאז, אבל אני זוכר הכול. אני זוכר שיצאנו מהמטוס בלילה והסתכלתי על הירח ולא הבנתי מה זה. זה היה מאוד יפה. אני זוכר את הריח של הארץ באותם רגעים. היה ריח מתוק באוויר, אמרתי לאשתי שככה צריך להריח במדינה נורמלית. אחר כך אמרו לי שזה ריח של פריחת תפוזים ושזה יעבור עוד שבועיים".
פרידמן המשיך: "היינו חלק מעלייה שכולם בה ידעו שהם לא חוזרים, 'one way ticket'. עלינו כל המשפחה, אשתי, אבי, אמי, בתי בת השש ואני. זו הייתה הפעם הראשונה שלנו בחו"ל, פעם ראשונה במטוס. אני שחקן במקצועי, למדתי במוסקבה חמש שנים משחק, ושבע שנים הייתי שם שחקן תאטרון. זה המטען שאיתו הגעתי. לכולם אמרתי שלא אהיה פה שחקן, למרות שבתוך תוכי האמנתי שאני אמצא את עצמי".
ולדימיר נזכר בתקופה הקשה בתחילת ימיו בישראל והקושי במציאת עבודה. "השתלבנו בארץ, בשנה הראשונה היינו באולפן ובמקביל הלכתי לכל מיני אודישנים, תאטראות, הפקות. מהר הבנתי שלא מחכים לי. הבנתי ש'ניצור איתך קשר' זו צורה טובה בישראל להגיד לך, 'ביי'. התייאשתי מהאודישנים, אמרתי לעצמי שזה לא ילך, יש לי מבטא, אני לא יודע עברית. אמרתי לעצמי שיש לי משפחה ואני צריך לפרנס אותה, והלכתי לעבוד במשאית זבל, אחד משני האנשים שנמצאים מאחורה על המשאית, שני גיבורים. תפקיד שלא צריך לדבר, לא צריך לקרוא, בדיוק בשבילי. זו הייתה העבודה הראשונה שלי בארץ".
ולדימיר ציין כי עבד שם יום אחד ופוטר. "אתה לא מקצועי בעסק הזה", אמרו לו. "לא היה לי מה להגיד, זה כישרון, או שאין לך או שיש לך את זה. כנראה רצו מישהו יותר גבוה ויותר יפה", הסביר.
לפרידמן הייתה תפנית משמעותית, הוא מספר כי אז הבין ש"'לא' בעברית, זה אף פעם לא באמת לא". "אחרי שבועיים שבהם לא ידעתי מה לעשות, פתאום כמו באגדה, סיפור סינדרלה, מתקשרים אליי ואומרים לי שהתקבלתי לאחד האודישנים שכבר שלחו לי סירוב לגביו. נכון להיום עשיתי יותר משישים סרטים וסדרות, לא רק בארץ, ואני עובד בתאטרון 'הבימה'".
לדבריו, "מה שמאוד עזר לי, מה שאני מאוד אוהב בארץ, זה האנשים. היחס של האנשים אליך. או שיש לי מזל, או שזה ככה פה. הם מאוד פתוחים, התכונה הזאת, לפתוח את הלב, כשאתה מחייך - מחייכים אליך, זה כמו ראי, אני מאוד רציתי להיות פה ואני מאוד שמח שפגשתי אנשים עם לב רחב, שבשבילי זה התכונה הכי חשובה. ועד היום זה ממשיך. בכל דבר שאני עושה. אנשים פשוטים, אנשים רגילים, בכל מקום, וזה מאוד עוזר לי. אני מצאתי פה שייכות. זה המקום שאני שייך. שלכולם אכפת ממני".
ריטה וולוסין, תל אביב - עלתה ב-1993 מאוקראינה כשהייתה בת 7
"הזיכרונות הכי חזקים שלי מהעלייה הם מהדרך לפה. הגענו לארץ בהפלגה דרך הסוכנות. הייתי ילדה והכול היה לי מאוד חדש. אני זוכרת את עוגת הגלידה עם הקצפת שחלקו לנו, היה שם אוכל טעים, ליצן, פעילויות והרבה התרגשות", סיפרה ריטה.
"הזיכרון הראשון מהארץ זו שכונת יד אליהו, גרנו בה כשהגענו לפה", אמרה. "עליתי עם אמא שלי והכלבה שלי לינה, ולצערי בחדר הראשון בדירה שהשכרנו נאלצנו למסור אותה כי הבעלים לא הסכימו שהיא תישאר".
היא דיברה על הקשיים וטענה כי היה לה קשה להשתלב. "לא קיבלו אותי יפה. הגעתי לבית הספר ובעשרה חודשים הראשונים לא הבנתי את השפה, הייתי בעיקר מופתעת מרמות הרעש בכיתה שזה שונה מאוד ממה שהכרתי. הייתה ילדה נוספת בכיתה שדברה רוסית וכשהייתי צריכה ללכת לשירותים הייתי מבקשת ממנה שתגיד למורה שאני צריכה ללכת", סיפרה.
ריטה מספרת כי לאחר מכן התחילה להבין את השפה. "הבנתי מה שאומרים סביבי והבנתי שהרבה מהילדים זורקים לי קללות. זה היה די סיוט", אמרה. היא ציינה כי "כמה שנים אחר כך זה הגיע למצב שהייתי תלמידה מצטיינת שלא הולכת לבית ספר. כשזה נודע למחנכת היא דיברה עם הכיתה אחרי שנים של עינוי זו הייתה התפנית עבורי. בחטיבה ובתיכון כבר היה לי יותר טוב ויש לי חברות משם עד היום".
היא טוענת כי לקחו שנים עד שהרגישה "בבית". לדבריה, "הגענו לארץ מתוך תחושה שזו המדינה שיהודים צריכים לחיות בה. נתקלנו באנטישמיות באוקראינה והיינו בטוחות שאנחנו מגיעות לפה הביתה. ואז הגענו לפה, ופה הפכנו להיות לרוסיות".
"עכשיו אני מרגישה בבית. אני אוהבת לחיות פה. יש לי בן זוג שאני אוהבת והוא יליד הארץ ולא הייתי פוגשת אותו בשום מקום אחר ואני שמחה שהכרנו. פגשתי פה הרבה חברות שהן בלב ובמהלך השנים המשפחות שלהן אימצו אותי. אני אוהבת את זה שאנשים פה חמים, אכפתיים, דואגים. אנשים שיעצרו הכול כדי לעזור אחד לשני, זה לא מובן מאליו וזה מקסים".
ולדימיר בורודה, אשדוד - עלה ממולדובה ב-1991 כשהיה בן 23
"נחתנו בישראל בדיוק אחרי יום העצמאות. טסנו דרך רומניה, והיה שם קר, אנשים עם כובעים ומעילים ופתאום נחתנו פה בחמש בבוקר למציאות ירוקה וחמה". בורודה תיאר את השניות הראשונות בארץ: "כמויות של דגלים והתרגשות גדולה. אני זוכר שהמטוס עצר וכולם יצאו ומישהו צעק 'אני יודע לאן צריך ללכת'. כולם רצו אחריו ואני נשארתי לבד ליד המטוס".
הוא סיפר: "לא היו לי יותר מידי חששות, הייתי עוד צעיר וטיפש, והרגשתי שאני יודע מה אני רוצה. לא הספקתי לסיים את הלימודים שלי בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה בברית המועצות, והמטרה הייתה כמה שיותר מהר להתקבל וללמוד. התקבלתי לכל האוניברסיטאות שהגשתי אליהן בקשה אבל החלטתי ללכת לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע".
"אני מרגיש שאני חלק מהחברה הישראלית, אני לא אורח", מבהיר ולדימיר. לדבריו, "אמנם נולדתי במקום אחר אבל זו המדינה שלי, לכן באנו לפה. בתחילת הדרך הרגשתי קצת שונה, אבל המון אנשים הקלו עבורי את התהליך הזה".
ולדימיר ציין כי פה פגש את אשתו. "נולדו לי שני ילדים ופיתחתי קריירה כמהנדס, שזו הייתה המטרה הראשונה שלי. לפעמים שואלים איך היה תהליך הקליטה? אני לא אומר שהיה קל, להורים שלי לא היה קל, גם לי לא היה קל, אבל אני רוצה להגיד שלאורך הדרך כל הדרך פגשתי אנשים טובים שמאוד הקלו על החוויה הזו. הם נתנו לי השראה וזה חיזק אותי מאוד", ציין.
בורודה הדגיש כי הוא שמח מההחלטה לעלות לארץ: "זה היה מהלך מאוד נכון ואני מודה להורים שלי שקיבלו את ההחלטה. הם סיכנו הרבה מאוד דברים כדי לעשות את זה. אני גאה שאני חלק ממה שקורה במדינה, אני מרגיש שאני משפיע על הצלחות וזה משמח אותי".
הוא ציין כי הוא "מקווה מאוד שהילדים שלי יישארו פה ולא ילכו לחפש את עצמם במקום אחר". ולדימיר התייחס למצב במדינה: "אנחנו עוברים עכשיו תהליך לא בריא במדינה, אבל בסדר, חיים זה כמו זברה, אחרי פס שחור, תמיד יגיע פס לבן".
וניארה לוי זריפוב, רמת גן - עלתה לארץ ב-1991 ממוסקבה כשהייתה בת 25
וניארה מספרת על הרצון להגיע לארץ, על אף שעלתה לבדה: "אני זוכרת כשהדלתות נפתחו מאוד התרגשתי. חיכיתי ליום שנעלה למטוס ונגיע לראות את ירושלים הקדושה". היא ציינה: "עליתי לפה לבד, היו לי חששות, בכל זאת זו מנטאליות אחרת, שפה אחרת, מדינה אחרת, להיות לבד. אבל המטרות שלי היו ברורות - רציתי להרים פה את ענף ההתעמלות האומנותית בישראל, ואני מרגישה שהצלחתי".
היא סיפרה על הקושי בעלייה לבד, ואיך התרגלה לסיטואציה. "המשפחה שלי נשארה שם, זה לא היה פשוט. אבל אחרי שנים במחנות אימונים ובתחרויות כמתעמלת בהתעמלות אומנותית, הייתי רגילה להיות לבד. האתגרים והקשיים נבעו מהשוני במנטאליות ובשפה. הרגשתי שזה לא בית שלי, זה קשה לחיות במדינה זרה כשאת לבד ולא מבינה אף אחד. להתחיל הכול מחדש מאפס כשלאף אחד לא אכפת מי את, מה את, איזה תארים יש לך, מה למדת. את לא מתחילה מאפס, את מתחילה ממינוס".
וניארה, אלופת עולם לשעבר בהתעמלות אומנותית נכנסה כבר ביומה השני בארץ לאמן את הנבחרת בישראל, כך לדבריה. "לפני שהגעתי הם היו מתעמלים שלוש שעות ביום, היו להם פערים גדולים של ידע בספורט עצמו ובמשמעת האימונים סביבו והייתי צריכה ללמד אותם הכול מהתחלה", ציינה והמשיכה: "שיניתי פה את המנטאליות של האופן בו לומדים ומלמדים התעמלות אומנותית בארץ ואני גאה בזה. שיניתי ופתחתי את הענף הזה בארץ".
14 צפייה בגלריה
אלופת עולם לשעבר ששינתה את ההתעמלות האומנותית בארץ. לוי זריפוב כיום
(צילום: וניארה לוי זריפוב)
היא אמרה כי על אף אהבתה לארץ היא לפעמים מתגעגעת למוסקבה: "לתרבות, לבלט, לאוכל, למשמעת, לכבוד, אבל אני שמחה מאוד שאני כאן. אני אוהבת את השמש, את הים ואת החום של האנשים. הקמתי כאן משפחה, ויש לי שלושה ילדים שהם הגאווה שלי".
סימון שכטר, ניצן - עלה לארץ מאוקראינה ב-1987 כשהיה בן 11
סימון, לעומת האחרים, היה מסורב עלייה ועלה טרם החל גל העלייה הגדול של 1989. "אבא שלי היה פעיל מאוד במחתרת הציונית באודסה, חזר בתשובה תוך כדי. יש לי ממש זיכרונות של חגים וכשרות במטה של חשאיות. ברגע שנפתח מסך הברזל ישר יצאנו, היינו הראשונים", סיפר.
הוא סיפר על ההגעה לארץ: "הזיכרון הראשון שלי מהיום שהגענו לארץ זה האורות של תל אביב, המטוס והדקלים מסביב. יכול להיות שזה הזיכרון האוטומטי של כל מי שהגיע, זה הדבר הראשון שאתה רואה. זה משהו שלא ראיתי בחיים שלי, אין עצי דקל במחוזות אוקראינה".
"אני זוכר את הבוקר שהגענו למרכז קליטה והכול שונה. האוויר שונה, האנשים אחרים. עולם אחר לחלוטין. אני זוכר את אבא שלי עולה למטוס, מוציא תפוח, מברך שהחיינו ואומר להתראות אימפריית הרשע, שלום למולדת".
בתור ילד האתגר העיקרי של סימון היה השפה. "אני זוכר את עצמי בכתה ה' לא מבין שום דבר. שיעורי משנה, תלמוד, גם עברית אני לא יודע ומתחילים ללמד אותי ארמית. היה לי פער מובנה, כשאנחנו הגענו היו ממש מעט עולים שהגיעו לבתי ספר דתיים, אני זוכר שהייתי הדתי היחיד בבית ספר. הסתכלו עליי כמו חיה מוזרה", סיפר.
"הייתי יושב בשיעורים וקורא ספרים ברוסית כי לא הבנתי שום דבר והם ויתרו לי כי הם הבינו שאני לא מבין כלום", אמר והוסיף כי "רק אחרי שנתיים-שנתיים וחצי התחלתי להבין מה הולך שם".
הוא המשיך: "בתחושה שלנו קיבלו אותנו מדהים. כל הזמן הסיעו אותנו, אירחו אותנו. אנחנו הרגשנו שהגענו סוף סוף למקום שחלמנו עליו. אני הייתי ילד ועבורי זה פחות היה מובהק, אבל זו האווירה שהייתה סביבי ולכן אני חושב שעד היום לא הטלתי ספק בזה שאני אמור להיות פה".
יוליה אוספובט-גורביץ', מודיעין - עלתה לארץ ב-1998 מבלרוס כשהייתה בת 23
"יום העלייה שלי זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי בארץ", סיפרה. יוליה ביקרה בישראל כמה פעמים לפני שעלתה: "הייתי פעילה בתנועת נוער ומחנות בברית המועצות והייתי בכמה תוכניות לעידוד עלייה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שביקרתי פה. זה היה באוקטובר והתאהבתי בארץ".
יוליה עלתה לארץ אחרי לימודיה בתואר הראשון. "מאוד רציתי להגיע לפה כבר אבל ההורים שלי לא הסכימו שאעלה עד שאסיים את הלימודים. עליתי לבד, לא הייתי חלק מתוכנית של קליטה או קיבוץ, עליתי לקליטה ישירה ישר לעיר, שכרתי דירה עם שותפות, התחלתי לימודים באולפן ועבדתי במקביל בעבודות מזדמנות. חשבתי שהתהליך הזה יאפשר לי להיקלט מהר יותר ולהשתלב מהר יותר בחיים בארץ", אמרה.
"אני לא יכולה להגיד שהיה לי קשה", הבהירה יוליה - שעובדת במשרד הקליטה כ-20 שנה. "ישר מהאולפן הלכתי לעבוד במשרד העבודה והקליטה כמחלקת פתקים ועד היום אני שם, כיום כיועצת מנכ"ל. הגעגוע למשפחה שלי היה קשה - להורים שלי ולאחותי. הייתי לבד תקופה מסוימת, אבל היו לי הרבה חברים בארץ שעלו לפני ועזרו לי. פגשתי הרבה אנשים טובים בדרך, כל אחד עזר במשהו אחר בצמתים משמעותיים בחיים שלי, אנשים אירחו אותי ועזרו לי".
אוספובט-גורביץ' ציינה כי אינה יכולה לדמיין מה היה קורה אם לא הייתה מגיעה לארץ. "הקמתי פה משפחה, בעלי גם הוא עלה לארץ בשנות התשעים ויש לנו שני ילדים". לדבריה, "אני אוהבת הכול בארץ - טבע, ים, שמש, פתיחות, אנשים חמים טובים, תומכים. תמיד הייתה בי אמונה שאני אצליח והנחישות הזאת עזרה לי בתקופה ההיא כמו שהיא עוזרת לי בתקופה הנוכחית ובחיים בכלל".
"בזכות העולים ישראל הפכה לסטארט-אפ ניישן"
"העלייה ממדינות חבר העמים שינתה את פני החברה הישראלית", קובע יו"ר הסוכנות היהודית, יצחק (בוז'י) הרצוג. "למעלה ממיליון עולים עלו מראשית גל העליה של שנות ה-90, ביניהם אלפי מהנדסים, רבבות מדענים, רופאים ומורים שתרמו תרומה נכבדה לצמיחת הכלכלה הישראלית. ניתן לומר כי במידה רבה, בזכות העולים ממדינות חבר העמים, ישראל הפכה לסטארט אפ ניישן".
"60% מהעולים התיישבו בערי פיתוח ותרמו לצמיחתם של אזורי הפריפריה בישראל. כך לדוגמה, בעיר אשדוד התיישבו כ-59 אלף עולים, בבאר שבע כ-48 אלף עולים, ובחדרה כ-21 אלף. ערים אלו התפתחו בשנים האחרונות והפכו לערים משגשגות. העולים תרמו תרומה רבה גם לתרבות ולספורט הישראלי וחיזקו את הרב-תרבותיות של החברה הישראלית. הסוכנות היהודית בראשותי עושה הכול כדי שגם בתקופת הקורונה העלייה לישראל תמשיך מכל רחבי העולם וכל יהודי שחולם לבנות את ביתו במדינת ישראל יוכל להגשים את חלומו".
שרת העלייה והקליטה ח"כ פנינה תמנו שטה הצטרפה לדבריו וציינה כי השבוע חל יום העלייה. "היום הוא הזדמנות טובה לחשוף ולהכיר לחברה הישראלית במערכות החינוך ובכלל את תרומתם הגדולה של כלל העולים לחברה הישראלית מאז קום המדינה ועד לימים אלה. למעלה מ-50 אלף עולים הגיעו לישראל בשנתיים האחרונות, ושלושה מיליון מאז קום המדינה. כל עלייה הביאה עמה תרומה לאומית, חברתית וכלכלית אדירה. השנה אנו גם מציינים 30 שנה לעלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר שהובילו לתנופה כלכלית, מדעית, חברתית ולאומית בעשורים האחרונים".
