מים רבים זרמו בירדן מאז נכרתה ברית האחים בין נפתלי בנט ויאיר לפיד. קווי דמיון שהיו ביניהם במידה רבה קיימים גם היום. שניהם הצליחו לנער תוויות ישנות ובעיקר לתחח את האדמה הפוליטית היבשה. לפיד ייסד מפלגה חדשה ששברה את הדיכוטומיה המקובעת של שמאל-ימין, יהדות וישראליות. ואילו בנט ושקד ניסו בדרכם להקים תנועה המשלבת דתיים וחילוניים, רחוקה מהפרופיל הסקטוריאלי המגזרי.
עם הזמן האחים התרחקו זה מזה לאזורי הנוחות שלהם. בנט חזר למגזריות ולתחום המדיני והשדה המשפטי. לפיד חזר לחיקו החמים של השבט הליברלי כאשר הפלת שלטון ביבי הייתה ונשארה חזות הכל.
הקורונה, כמו כל משבר, מהווה אתגר להתחדשות ושבירת המוסכמות המקובעות. המגפה הלא נחמדה הסירה מהחברה הישראלית מלבושים שהסתירו את בעיות השורש שלה. נגיף השנאה המתפשט בימים אלו משקף מחלוקות עומק בתוכנו. הקורונה במוקדם ובמאוחר תתפוגג, אך המשטמה ההדדית תישאר איתנו ימים רבים ותכרסם בכל חלקה טובה עם ביבי או בלעדיו.
לפיד ובנט יכולים לשאת על כתפיהם את אתגר ריפוי הקרעים (בצירוף כחול לבן) ולהרים את נס האחדות כערך עליון ולא כמליצה יבשושית ומעופשת. עליהם לזעוק בקול רם וצלול מעל כל אתר ואתר שאיחוי השברים הוא הבסיס להמשך קיומנו. ההיסטוריה היהודית רוויה מחלוקות כוחניות שהביאו פעם אחר פעם לחורבנה.
עצם ההסכמה בין בנט ולפיד על כך שכל המחלוקות הכוחניות והשטחיות מתגמדות מול חשיבות ריפוי פצעי השיסוי – תוכיח לציבור שיש מנהיגות בעלת שיעור קומה
האתגר קשה ומורכב. קיתונות של בוז יוטחו בהם. הם יואשמו ברצון להתייפייף בעיני האחר. מלומדים רבים יטענו כנגד הבינוניות וההשטחה של המחלוקות. התקשורת שהתמכרה לעולם של שחור-לבן תתקשה לעכל ולהכיל שיח מורכב ומכיל המפנה עורף לשיח המפלג שכה הורגלנו אליו.
בנט ולפיד כבר לא ילדים, הם הבשילו וצברו ניסיון. ההוכחה עליהם. עצם ההסכמה ביניהם - על כך שכל המחלוקות הכוחניות והשטחיות מתגמדות מול חשיבות ריפוי פצעי השיסוי – תוכיח לציבור שישנה מנהיגות בעלת שיעור קומה שיכולה לנסוך בנו תקווה שאפשר אחרת. ובעיקר אפשר להקים ממשלה לאומית-ציונית גם אם בראשה לא יעמוד נתניהו.
יש למהלך שכזה סיכוי להצליח. ברוב הנושאים שנמצאים בליבת הישראליות יש ביניהם תמימות דעים. לפיד אינו משדר שנאה כלפי המתנחלים (ולמרבה הפלא גם לא כלפי החרדים), הוא יותר שמרני מאשר פרוגרסיבי. הציונות היא חלק בלתי נפרד מזהותו. בנט מכיל בתוכו ערכים ליברליים עם הרבה ציונות מעודכנת. הם מסוגלים עם קצת מאמץ להמיר את השפה של השנאה ולסגל שפה אמפתית ובכך לנקות את זיהום האוויר הפוליטי. יש בהם גם התובנה הפוליטית לשים בעת הזאת בצד את הסוגייה המדינית עד בוא גואל או הנס שיביא את הפרטנר המדיני הנכון להסכמים.
רוב הציבור כמה לגישה זו. רובו חי בעולם של שניות, אורחות חייו מכילים "גם וגם". הוא מתנגד לכך שהשוליים בעלי תפיסת עולם של שחור ולבן ייתנו את הטון בחברה. אין הבדל גדול באורח חייהם של תושב ירוחם, עפרה או רמת השרון.
נכון. הדברים הללו נשמעים כמו תפילה יותר מאשר מצע פוליטי, אך מהפכות מצליחות רק אם יש חלום המניע אותן. לא יזיק ללמוד מחוזה המדינה, שהיה בעל חלומות, ש"אם נרצה אין זו אגדה". ולא פחות חשוב - אין לנו ברירה אם חפצי חיים אנו.
- מוטי שקלאר הוא איש תקשורת, לשעבר מנכ"ל רשות השידור
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
