בדרך לביתו של אבו ג'יהאד, בעודו צועד על המדרכה ולשמאלו יוחאי המחופש לאישה, משחרר נחום לב בדומייה את נצרת רובה ה"רוגר" שבתוך חבילת ה"מתנה" שהוא נושא מתחת לזרועו הימנית. שנים רבות של הכנות מדוקדקות, מאמצים מודיעיניים חסרי תקדים ותכנונים מדויקים מתנקזים לכדור הראשון, אולי לצרור, מושתק כמובן, שישתחרר מה"רוגר" כשנחום יסחט את ההדק באצבע מזִיעה, ושאמור לפגוש בדיוק מילימטרי את מרכז הלב או הראש של השומר שמחוץ לביתו המאובטח של אבו ג'יהאד שבתוניס.
פירמידה ענקית, הפוכה ממש על קודקודה, ובשפיץ המחודד שלה, הנושא את כל המבנה עתיר ההשקעות והשנים, רק נחום לב וה"רוגר" שלו שאמורים להתניע את המהלך שבסופו יבוא הקץ על חייו של אבו ג'יהאד. מאחוריו טור ארוך של לוחמים, ועל ספינה בלב ים, מול חופי תוניסיה, ממתין החפ"ק רב הדרג בנשימה עצורה. אבל ברגעים אלה הכול מוטל על כתפיו של נחום בלבד.
השומר יושב בתוך הרכב החשוך. נחום מזהה אותו ומוציא עלון פרסום של בית מלון מקומי. על פי התוכנית, הוא אמור לפנות אל השומר ולשאול אותו איך מגיעים לשם. יוחאי, שנמצא עכשיו לימינו, אוחז באקדח ומשחרר גם הוא את הנצרה. שני כלי נשק משוחררי נצרות שעליהם תקום או תיפול הפעולה כולה.
נחום מחליט שלא לגשת ישירות לשומר אלא לוודא תחילה שאין שומרים נוספים מעבר לרחוב או בחצר הבית. הוא לא מזהה שום דמות נוספת באזור וממקד את כל מאמציו ותשומת לבו בשומר הבודד היושב ברכב. כשהוא מביט לכיוון הרכב מזהה נחום את השער של חצר הבית ואת שביל הכניסה. הכול בחוץ מואר היטב ומאפשר לנחום לסרוק בעיניו את האזור שוב ושוב. ה"בוטקה" שבכניסה לחצר ריקה וחשוכה והשער מעט פתוח. הכול נראה תואם למודיעין המוקדם שנאסף במשך חודשים ארוכים. עכשיו צריך לחסל את השומר ולתת בכך את האות ליובל רחמילביץ' ולאנשיו להגיע אל דלת הכניסה לבית ולהניח את בוכנת הפריצה ההידראולית שתזיז את הדלת ותזניק פנימה את כוח החיסול.
נחום יודע היטב כי הדרך הנכונה להרוג את השומר היא לגרום לו לצאת מהרכב. אם יירה מה"רוגר" שלו דרך שמשת המכונית, למרות מנגנון ההשתקה של הנשק, פגיעת הקליעים בשמשה ובפח תגרום לרעש מיותר שעלול להעיר את יושבי הבית ולסכן את הפעולה כולה. אלפי קילומטרים מביתו שבישראל, בלילה חשוך ובארץ אויב, בקור רוח מקפיא, עורך כעת נחום חישובים מדויקים על האפשרויות העומדות לפניו, כדי לבחור את זו המיטבית.
הוא ניגש לחלון שלצדו של הנוסע שליד הנהג ונוקש עליו קלות, עוטה את החיוך הכי שרמנטי שהוא יכול להעלות על פניו. "Excuse me, sir", הוא אומר לשומר מבעד לשמשה. השומר פותח מיד את דלת הרכב ויוצא החוצה. שומר למופת. פתיחת הדלת מדליקה מיד את האור הפנימי של הרכב ומגלה לנחום את פרצופו ואת גופו של האיש.
השומר שואל את נחום באנגלית משובחת אם הוא מדבר אנגלית. נחום עונה בחיוב ועוקף את הרכב בשלווה כדי להתייצב מול חברו החדש. השפה המשותפת לשניהם מחממת קמעה את האווירה החשדנית, ונחום שואל את השומר אם הוא יודע היכן נמצא המלון שהוא מצביע עליו בעלון שבידו. השומר אוחז לרגע בעלון ומעיין בו בזמן שנחום מעלה את הנקודה האדומה והזערורית של מסמן הלייזר של ה"רוגר" שלו עד למרכז הלחי של השומר, וסוחט שלושה כדורים מהירים שמפילים את האיש למרגלות הרכב ומבשרים על תחילת הפעולה.
נחום מביט סביבו. דממה. ואז בזווית עינו המכַוונת הוא רואה את יוחאי מסמן באגודל זקור למשה (בוגי) יעלון, מפקד היחידה והפעולה, להתקדם עם הכוח לעבר הבית. הוא מניח על הארץ לרגע קט את ה"רוגר", יחד עם קופסת המתנה שבה מוסתר הרובה - שום בהילות אינה ניכרת בתנועותיו - ושולף את המיקרו-עוזי שישמש אותו מעכשיו ועד סוף הפעולה.
באותו זמן יובל כבר פורץ את דלת הכניסה הראשית אל הבית בקלות, ומזניק את הכוח פנימה, לעומקה של זירת החיסול.
כשנחום, האחראי על אבטחת הכוח מבחוץ לאחר שתפס את מקומו של השומר הירוי, שומע ירי מהיר וחזק מתוך הבית, הוא נכנס לחצר ומזהה משמאלו אדם הולך על השביל. האיש יוצא לרגע מהאזור החשוך ונכנס למעגל האור. אדם צעיר, חבוש כאפייה בצבע בז', שפם עבות מכסה את שפתו העליונה. רק חמישה, אולי שישה מטרים, מפרידים ביניהם. נחום מקצר את הטווח בשנייה, והאיש המשופם מסתובב לברוח. צרור ארוך, הפעם מהעוזי, והוא נופל ולא קם יותר.
הלוחם שבלט מהרגע הראשון
נחום לב הוא דמות ייחודית ומעוררת השראה, אפילו ביחידה עתירת דמויות מיוחדות, שחייליה הפכו לאגדות ושמפקדיה פרצו גבולות של תעוזה ושל דמיון. הוא תמיד היה אחר, שונה. מאלה שהקלישאה "חושב מחוץ לקופסה" הומצאה כאילו ממש עבורם. ואולי תיאור זה אינו מדויק. כי מבחינת נחום לא הייתה אפילו קופסה שצריך לחשוב מחוץ לגבולותיה. הוא בלט למן הרגע הראשון ביחידה כחייל וכמפקד מקורי, נחוש ויסודי מאוד.
אי-אפשר היה שלא להרגיש את האיכות המיוחדת שקרנה ממנו מבעד לשקט ולצניעות שהילכו קסם על כל מכריו. הוא היה מאלה שנועדו לאזרחות, שבה אין חשיבות גדולה לסדר ולמשמעת, אך בצוק העתים הפך לאחד מאותם מפקדים מוכשרים ומבוקשים תמיד, היוצאים לאזרחות בתום כל פרק ביחידה, ואז נקראים שוב ושוב כדי לפקד על מבצע כזה או אחר, מאלה הדורשים תעוזה ודמיון פורצי דרך.
וכמו באגדות, שכאילו נכתבו מראש עבור מישהו שהשגרה וההליכה בתלם היו בשבילו קללה, הוא נשא על גבו "כתם" שחור מטיול שעשה בדרום אמריקה. והכתם הזה, כמו צלב על גבו, קשור לאירוע שאליו אפילו לא היה קשור באופן אישי, ושבאופן מגוחך, פתטי ומוכתב על ידי קודקודים חסרי השראה ומרובעים, מנע את קידומו המטאורי במסלולים האפלים של המבצעים המיוחדים בסיירת מטכ"ל ואף במוסד.
אלא שאלוהי הצדק, יותר משעשה חסד עם נחום עצמו, עשה חסד עם היחידה, עם אמ"ן ועם צה"ל הגדול, ובזכות התעקשותו של עֹמר בר-לב, מפקד סיירת מטכ"ל בשנים 1984-1987, הוחזר נחום ליחידה כדי לתכנן ולהוביל מבצעי מודיעין חשאיים וחשובים מאוד, כולל את המבצע לחיסולו של אבו ג'יהאד.
לבד מכל התכונות האישיות הנרכשות, שהתאימו כמו כפפה ליד היחידתית והמבצעית, נחום היה גם בלונדיני, צהוב ממש, בעל מראה נורדי לחלוטין, ודובר אנגלית ברמה של שפת אם. והעטיפה המיוחדת הזאת, לצד התכולה המשובחת, היוו חבילה מושלמת, בלא תחרות, כדי להוביל את המבצע שהחל לקרום עור וגידים לראשונה, אם כי בצורה שונה ובנסיבות אחרות לחלוטין, בקיץ 1984.
עֹמר בר-לב עבר דרך חתחתים ארוכה ורבת מהמורות בבואו לגייס את נחום מחדש ליחידה הסדירה, חרף ההתנגדות הנחרצת של כמה מראשי אמ"ן ואנשי ביטחון השדה של צה"ל. רק הרוח הגבית שנשבה בחוזקה מכיוונו של אהוד ברק, אז ראש אמ"ן, היא שסייעה לבסוף לעֹמר להחדיר שוב את נחום ליחידה ולהטיל עליו בלא שמץ של היסוס את מלאכת התכנון וההובלה של אחד המבצעים המורכבים ביותר שנהגו בצה"ל מאז ומעולם.
רב המרצחים
ח'ליל אל-ואזיר, שהיה ידוע יותר בכינויו אבו ג'יהאד, שימש לאורך שנים ארוכות כסגנו של ערפאת בצמרת אש"ף, וכראש הזרוע הצבאית של הארגון. ככזה הוא תכנן והוביל חלק גדול מן הפיגועים האכזריים ביותר של אש"ף, תמיד נגד אזרחים ישראלים, כולל נשים וילדים. הוא, למשל, זה שהוביל את הפיגוע בנהריה ב-1974, שבו נרצחו שישה אזרחים, בהם שני ילדים, ועוד שישה נפצעו.
הוא גם מי שתכנן את הפיגוע במלון סבוי בתל אביב, שבו נרצחו שמונה אזרחים ונהרגו שני חיילים, בהם מפקד היחידה לשעבר, אל"מ עוזי יאירי. באותה שנה אבו ג'יהאד גם יזם והוביל את פיצוץ מקרר התופת בכיכר ציון בירושלים, אשר גבה את חייהם של 15 אזרחים. ב-1978 הוא שלח את החוליה שביצעה את הפיגוע בכביש החוף ("אוטובוס הדמים"), שבו נרצחו 35 ישראלים ויותר מ-70 נפצעו. פיגוע זה הוביל, אגב, למבצע ליטני בלבנון. ידיו של אבו ג'יהאד היו אפוא מגואלות בדמם של עשרות ישראלים.
ב-1982, במלחמת לבנון הראשונה, גורש אבו ג'יהאד מלבנון והעתיק את מקום מושבו לירדן. ביום העצמאות של 1985 הוא תכנן פיגוע ענק בשטח מדינת ישראל, אך צה"ל הצליח לסכלו. ב-1986 הוא גורש גם מירדן והתיישב בתוניס. משם ניהל את מבצעי הפת"ח, כולל התססת שטחי הגדה המערבית, שגרמה לפרוץ האינתיפאדה הראשונה, בדצמבר 1987.
בסוף 1987 היה ברור ומוסכם על ידי כל ההנהגה המדינית-ביטחונית של ישראל כי אין דרך לבלום את המשך הפיגועים הרצחניים של אבו ג'יהאד אלא באמצעות חיסולו. וכאילו כדי לאשרר סופית את ההחלטה, הוא הוסיף, במרס 1988, עוד פיגוע רצחני לרזומה שלו, "אוטובוס האמהות" בכביש המוביל לדימונה, שבו נרצחו שלושה מנוסעי האוטובוס.
וכך, לאחר שבמשך שנים עסקה קהילת המודיעין, בהובלת אגף קיסריה של המוסד, בתכנון עקרוני ובניסיון למצוא דרכים יצירתיות לשחזר את הצלחת "אביב נעורים", יותר מעשור קודם לכן, הגיעו מפקד קיסריה דאז - שלמה גל, לוחם עתיר זכויות, וקצין המודיעין שלו, א', שהיה קודם לכן קצין בסיירת מטכ"ל ושותף בכיר לכמה מפריצות הדרך המבצעיות והמודיעיניות של היחידה באותה תקופה - למסקנה כי אין לקיסריה יכולת עצמאית לבצע את המשימה. ראש מחלקת מבצעים מיוחדים באמ"ן, יפתח רייכר-עתיר, שומע את הדברים ומעביר אותם לראש אמ"ן, אמנון ליפקין-שחק. שחק, בוגר "אביב נעורים" בעצמו, לא צריך הרבה זמן כדי לעכל את העניין ולהבין את הפוטנציאל של "אביב נעורים 2" שיכול להתבצע ממש במשמרת שלו.
המפקד "המרובע" של הסיירת
בסוף 1987 מטיל ראש אמ"ן באופן רשמי את משימת חיסולו של אבו ג'יהאד על סיירת מטכ"ל בפיקודו של יעלון. בוגי, בכינויו השגור, הגיע ליחידה ב-1979 כמפקד פלגת האימונים שלה לאחר שקודמו בתפקיד, דוד ליפיץ, המליץ עליו כמחליף ראוי בפני מפקד סיירת מטכ"ל באותה עת, נחמיה תמרי. למן הרגע הראשון שבו נכנס בשערי היחידה, היה ברור שהצנחן השתקן וגבה הקומה לא יוכל להשתלב בחבורת הקצינים ההומוגנית, שבאופן טבעי מנסה לדחות כל גוף זר המחפש מקום והשפעה בתוכה.
אמנם הייתה לו הילה מסוימת כמי שפיקד כבר על סיירת הצנחנים שלאחר מבצע ליטני והוביל מבצעים רבים בלבנון, אך מה למרובעות שלו, שניכרה בלבושו המוקפד ובסדר הצבאי המוחלט שהקרין, ולברדק השגור והאופייני, שהיה תמיד סוג של לוויית-חן יחידתית, שכמעט אי-אפשר היה להצליח בלעדיה.
וכל אלה הם רק מבוא למנה העיקרית שעלולה הייתה לחסום את קידומו של בוגי ביחידה: הוא הרכיב משקפיים דרך קבע. שכן עד אז לא נראה אף זוג של משקפי ראייה באגף הקצינים והלוחמים של היחידה.
אלא שכל הסממנים החיצוניים הללו הופכים לימים להיות חסרי משמעות, ומתוכם עולה דמות שפנימיותה שונה בתכלית השינוי מן התדמית החיצונית. בוגי הלך והתגלה כמקצוען שמעטים כמותו נראו ביחידה. ההכשרה הארוכה שעשה ביחידות הלוחמות של הצנחנים, כולל הפיקוד על הסיירת, והתוספת האולטימטיבית של מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, שהייתה בלא ספק השיעור הטוב ביותר לחיילוּת בתנאים קשים, הפכו את בוגי למפקד בעל שיעור קומה וסימנו אותו כמי שיוכל - אם רק יסכין ללמוד את רזי הפעילות המודיעינית של היחידה - להפוך למפקדה ביום מן הימים.
הוא היה מנביאי הדוגמה האישית, מסוג המפקדים שעושים הכול יחד עם פיקודיהם, וכך, בלי לדבר הרבה, הפך את כולם לשותפי-אמת בכל תרגיל או מבצע. כי מי יכול לעמוד מנגד כשמפקדך משתתף בכל אימון גופני, תרגיל אש, או אפילו מד"ס בוקר? והיה בו גם משהו טהור וחסר פניות, עוד הרבה לפני שדבק בו מעט חספוס פוליטי.
לאחר שסיים את תפקידו כמפל"ג אימונים, התמנה בוגי לסגנו של עוזי דיין כמפקד היחידה, ונשאר בה אחר כך כמפקד כוח במלחמת לבנון הראשונה, כאשר שי אביטל כבר היה מפקד היחידה. אז החליט לפרוש בפעם הראשונה משירות קבע בשל מה שכינה "התנהלות לא ראויה" של דרגי הפיקוד הגבוהים בצה"ל - שם קוד לרמטכ"ל רפאל איתן (רפול) ולאמיר דרורי, אלוף פיקוד הצפון, שביקשו לשלוח כוח יחידתי למשימת התאבדות חסרת ערך באזור נמל התעופה של ביירות. ועדת כַּהַן ומסקנותיה הנחרצות הקלו על בוגי את החלטתו להישאר בצבא ולהתמנות למפקד גדוד 890 של הצנחנים ואחר כך לסגן מפקד החטיבה, עד שבאמצע 1986 פנה אליו אמנון ליפקין-שחק, ראש אמ"ן דאז ולימים הרמטכ"ל, וביקש ממנו להחליף את עֹמר בר-לב כמפקד היחידה.
בוגי השתתף במבצעים רבים כמפקד וכ"מצביא" - המפקד הבכיר של המבצע בשטח - למד את התורה המודיעינית על בוריה, אבל הקפיד תמיד לתת חבל ארוך למפקדי המשנה שלו, שהיו אמונים על התכנון והביצוע של הנדבכים הטכניים והמבצעיים המסובכים. הם ידעו באופן ברור ועמוק כי בוגי יעניק להם תמיד רוח גבית והשראה מבצעית, ואלה בדיוק שני הדברים שמפקדים זקוקים להם במבצעים הרי-סיכון.
כשהתמנה ב-1987 למפקד סיירת מטכ"ל, היה בוגי מבוגר בהרבה מכל מפקדי היחידה שלפניו ואחריו - וגם בכיר מהם בדרגתו הצבאית. הוא היה המפקד הראשון שענד דרגות אלוף-משנה, בזכות הוותק הרב שלו בצבא, והפך בתוך זמן קצר למפקד משובח ונערץ שהצליח, גם בזכות גילו וניסיונו, לייצב את שדרת הפיקוד ביחידה ולייצר לעצמו צוות משובח, שסייע לו להובילה באחת התקופות הפוריות והמוצלחות בתולדותיה.
לסגנו הוא מינה את פנחס בוכריס. אייל רגוניס הובא על ידו מהצנחנים כקצין מודיעין, והסימביוזה בין המפקד לקמ"ן שלו היתה מהנדירות ומהפוריות שהיו ביחידה אי-פעם. נחום לב חזר ליחידה כפרויקטור; דב צדקה (פופי) מקיבוץ רמת דוד שב לשירות קבע; טל ד' מונה למפל"ג ייעודי רב ניסיון ורב דמיון; משה ש', שגדל ביחידה, הפך למ"פ בצנחנים וחזר עכשיו לפקד על פלגת האימונים.
לצדם שירתו מפקדי צוותים איכותיים כמו יובל רחמילביץ' (לימים מפקד היחידה), ניצן אלון (לימים מפקד היחידה ואלוף בצה"ל), נועם תיבון (שהגיע אף הוא לדרגת אלוף), חגי, אורן ז' ואחרים. ובוגי, כפי שכבר צוין, היה אמן של ממש בלתת יד חופשית ארוכה וגם מחבקת לקציניו, עם הכְוונה ועם הרבה אשראי תכנוני ומבצעי וגם הערות מחכימות פה ושם, בלי לפגוע בפרץ היצירתיות המבצעית שאִפיין את תקופתו; ממש כמו מאמן מוכשר של קבוצת כדורגל או כדורסל שנותן את הכדור לשחקניו ואומר להם: "שחקו כמיטב יכולתכם". והם שיחקו אז, ועוד איך שיחקו...
וכשהמפקד מספיק בטוח בעצמו וביכולותיו, ויודע להכיל ממרומי גילו ומתוקף ניסיונו את כל השיגעונות והשיגיונות של קציניו המוכשרים, התוצאה חייבת להיות מצוינת. וגם הקרדיטים על הביצועים המשובחים ניתנו לקציניו ביד רחבה. בוגי חי היטב עם ההצלחות של פקודיו. הוא מעולם לא התעקש לערום את כל התהילה על עצמו. להפך: הוא דרש שאם מחלקים צל"שים, אזי לכל היחידה. ואכן, היחידה בתקופתו עוטרה בכמה וכמה צל"שים יחידתיים.
שמונה כדורים בחזה
לאחר שנחום לב מחסל את השומר היושב בפתח הבית, ומספיק לחסל עוד אחד שמופיע מחוץ לבית, מגיעה החוליה השנייה, זו של יובל. יובל הוא כבר מפקד צוות ותיק, תחתיו שלושה לוחמים מצוותו, והוא אחראי על הפריצה אל הבית ואחר כך על קומת הקרקע ועל קומת המרתף.
כשיוחאי, "חברתו" של נחום לב, מסמן לבוגי באגודל זקור שהמשימה שלהם הושלמה וכי השומר הראשון שוכב פרקדן בלי שהספיק אפילו להסביר לנחום היכן נמצא המלון, בוגי שולח מיד את יובל וחולייתו אל דלת הבית. הוא ניגש עם יובל אחר, "זולו", אל הדלת, והם מניחים עליה את הבוכנה המיוחדת שנועדה לפרוץ דלתות עקשניות במיוחד. הדלת נפתחת, משמיעה רחש קל, ומזמינה את האורחים הלא-קרואים אל תוך חלל הדירה.
הסלון חשוך וריק, אין בו נפש חיה, והחוליה מתחילה לרדת עם "זולו" למרתף. בתחתית גרם המדרגות היורדות למרתף ישן שומר. שתי יריות מאקדחו של אחד הלוחמים, ותנומתו של השומר הופכת לנצחית. הם עולים חזרה לסלון, גורפים חופן מסמכים מן המשרד החשוך שבסלון ומסתלקים החוצה.
בעקבות החוליה של יובל דולק כוח נוסף של שישה לוחמים ובראשו אחד מקציני היחידה. הוא מפקד על הרכב השני בתנועה אל היעד ותפקידו להשתלט על הקומה השנייה בבית, קומת המגורים, וגם לנעוץ את הכדור האחד שלשמו תוכננה ומבוצעת הפעולה כולה. שני כדורי אקדח בלבד הם בעלי משמעות קריטית להצלחת המבצע. הכדור הראשון, זה שנורה מה"רוגר" של נחום, נועד לחסל את השומר הראשון ולתת בכך את האות לפתיחת הפעולה.
הכדור השני, מתת-המקלע של לוחם נוסף, אמור לסיים את חייו של אבו ג'יהאד ולהעניק בכך חיים לעשרות, אולי מאות, ישראלים, שהיו עלולים להפוך לקורבנות פוטנציאליים של תוכניותיו הרצחניות. על שולחן השרטוט שבחדרו של אבו ג'יהאד קורמות עור וגידים באותה עת ממש שלל תוכניות לפיגועי רצח, כולן יצירתיות ורבות השראה, העלולות לגרום לנהרות של דם ואש אם רק יתממשו חלילה.
ח' דוהר בראש החוליה שלו בעקבות יובל ואנשיו. הם לא רצים מהר מדי כדי לא לאבד זה את זה בחושך. שישה אנשים בסך הכול עולים לקומה השנייה בצעדים מהירים. בזמן העלייה החפוזה במדרגות המוארות היטב באמצעות ה"יראורים" של הלוחמים, נשמע בבירור קול דריכה של נשק מלמעלה, המאיץ את צעדיהם של לוחמי החוליה - וכמובן גם את הלמות לבם. ח' פונה למסדרון הימני ואילו עודד פונה עם אנשיו למסדרון השמאלי.
מיד בפנייה ימינה, עוד בטרם השלים סריקה יסודית של המסדרון בעיניו, מזהה ח' את ה"אובייקט", הלא הוא אבו אבו ג'יהאד, עומד בדיוק ארבעה מטרים מולו, אקדח שלוף בידו הימנית, אשתו לצדו, אוחזת בזרועו ומביטה באימה כיצד שמונה כדורים מנקבים את חזהו של בעלה בזה אחר זה וגורמים לקריסתו האטית אל רצפת המסדרון, ממש ליד חדר השינה שלהם.
ובדיוק כשחייו אוזלים לחלוטין מגופו, מגיע גם בוגי, מפקד המבצע, שמזהה בנקל את הסיטואציה, ושולח את ח' לסרוק את החדר שממנו יצאו זה עתה בני הזוג, אבו ואום ג'יהאד.
נתן, הלוחם השלישי בחוליה של ח', מגיע מצדו השני של המסדרון, אוחז ביד בתו בת השמונה של ה"אובייקט", עיניה דומעות וקרועות לרווחה. בוגי מכריז שהגיע הזמן להתפנות, ובזמן שח' ואנשיו שועטים למטה במדרגות, הוא ויובל אוספים במהירות מסמכים מחדרו של אבו ג'יהאד ורצים אף הם אל פתח הבית ואל המכוניות הממתינות במנועים דולקים.
הפעולה כולה, למן הרגע שבו נחום שלח כדור ראשון למצחו של השומר ועד שכל הכוח היה בתוך כלי הרכב, מוכן לתזוזה, ארכה חמש דקות בדיוק, 300 שניות בלבד, הרבה פחות מ-20 הדקות שתוכננו ושלקחו בחשבון טיפול בפצועים וחיפוש רב-המחבלים במקרה שיסתתר היכן שהוא. כל אלו לא קרו, והפכו את המבצע לרצף מהיר ומדויק של הצלחות.
שני כלי רכב נטושים על החוף
בשלב זה מורה בוגי על ספירה דקדקנית של האנשים היושבים בשני הטרנספורטרים, וכשמגיעים למספר 20, בדיוק כמספר הלוחמים שיצאו לפעולה, יוצאים כלי הרכב לדרכם. למרות משתיקי הקול, הירי הכבד בתוך ביתו של אבו ג'יהאד מעיר כנראה חלק מעשרות שומרי הראש והמאבטחים של אש"ף שמתגוררים בסמוך.
הלוחמים מוכנים להשיב אש דרך חלונות הרכב במקרה של היתקלות. עם הגיעם לחוף הם יורדים במהירות מכלי הרכב, פורקים את נשקיהם לכיוון הים ואחר כך מקדישים זמן ניכר לניקוי יסודי של הטרנספורטרים כך שלא יישאר בהם שום סימן מחשיד, לא שוכחים לקחת איתם את נהגיהם, לוחמי המוסד, ואחר כך הם עוטים שוב את ה"פנזי", חגורות ההצלה של השייטת, והולכים במים עד לסירות הקומנדו הימי שמחכות להם במרחק של כמה עשרות מטרים מהחוף. את אנחות ההקלה והמתח המשתחרר מהחזה, בהפלגה הקצרה עד לסטי"לים, ניתן היה לשמוע עד ישראל.
כוחות המשטרה והצבא התוניסאיים, הפותחים בחיפוש היסטרי אחר הכוח שהתנקש באבו ג'יהאד, מוצאים רק את שני כלי הרכב הנטושים על חוף הים של קרתגו, כשהם בלא שום סימנים מחשידים.
אנחת רווחה ונקמת רוחו של אבו ג'יהאד
למחרת, 16 באפריל, יום העצמאות ה-40 של ישראל, המדינה כולה שוב בסוג של אופוריה, שאמנם לא מגיעה לאותן רמות כמו אחרי מבצע אנטבה או "אביב נעורים", אבל כזו שמנפחת בכל זאת את החזה הלאומי ומוסיפה קורט של גאווה לכל אזרח. מדינת ישראל הרשמית מכחישה בשפה רפה את הקשר שלה לכל המהומה הזאת, וראש הממשלה שמיר, שנשאל על ידי כתבים על הקשר של ישראל לפעולה, עונה שגם הוא שמע על כך ברדיו.
הידיעה הזאת ברדיו היא שמביאה את שר הביטחון רבין, הרמטכ"ל שומרון וראש אמ"ן ליפקין-שחק להעניק צל"שים לשלושה ממשתתפי הפעולה - נחום לב, שקיבל את צל"ש הרמטכ"ל, וחגי ויובל, שקיבלו צל"ש אלוף (ראש אמ"ן).
וכשמדינה שלמה מעלה על נס את גבורת הלוחמים ולרגע אחד, בר-חלוף, מתלכדת במין הורה סוערת סביב עוז הרוח והתושייה של 20 לוחמים בסך הכול, דווקא הם, שעל כתפיהם הצנומות נישאת כל התהילה הזאת, מסתובבים מושפלי מבט ונוצרי-סוד, מתפללים שחלילה לא יֵצא סודם לאוויר העולם. והרי לכם עוד קושי מנטלי, שהוא תוצר לוואי מחויב המציאות של מִבְצעי היחידה.
ואולי, רק אולי, זו רוחו הרעה של אבו ג'יהאד שממשיכה לשוטט בעולם וגורמת גם אחרי לכתו לשלושה ממשתתפי הפעולה לסיים את חייהם בגיל צעיר ובשיא אונם:
נחום לב, מתכנן המבצע והמפקד בפועל, נהרג בתאונת דרכים בכביש הערבה באוגוסט 2000, כשרכב שנסע מולו יצא לעקיפה בקו לבן ופגע חזיתית בנחום שהיה רכוב על האופנוע שלו.
קצין המודיעין של היחידה ושל הפעולה, אייל רגוניס, ארכיטקט בחייו האזרחיים, מצא את מותו בגיל 37 בלבד מקריש דם.
ואל"מ עודד ראור, אחד המשתתפים בפעולה ומי שהיה מפקד היחידה במלחמת לבנון השנייה, נפטר ב-2014 מדום לב בשנתו.
