1. מה היה פה? בקיצור לקוני, לא הייתה שום הפתעה. איך שלא יסתיימו בחירות 2020 בארה"ב, לא קרה משהו שלא היה צפוי. אמריקה מקוטבת, שסועה, מחולקת, ללא מכנים משותפים מוסכמים, עוינת ומרירה בין שני חלקיה.
מי שציפה לניצחון מוחץ, "לנדסלייד" של ג'ו ביידן, לא מעריך כראוי את רוחבו, עומקו ורעילותו של הקיטוב באמריקה. אין "אמריקה". יש בקושי "ארצות הברית של אמריקה", ויש במובהק שתי אמריקות. כחולה ואדומה. אחת היא קואליציית מצביעים דמוקרטית והשנייה טראמפיסטית-רפובליקנית. מי שציפה להיפך, לניצחון מובהק של טראמפ, סובל מאותו ליקוי.
באמצע, ב"מרכז", ריק ושממה. האמריקני של 2020 הוא כחול או אדום. יש סובלנות מסוימת לתכלת או לוורוד, אבל אין באמת מתלבטים או צפים באמצע; בוודאי לא במספר שיכול לשנות תוצאות בחירות, וקל וחומר בהליך מעוות ועקום כמו שיטת הבחירות האמריקנית.
אז מה היה פה? בדיוק את מה שצפוי וסביר היה שיקרה: הכרעה התלויה על בלימה, משאלות לב ומודלים סטטיסטים שאולי לא התממשו והוגשמו, אבל גם לא לגמרי הופרכו.
2. הנשיא הבא. זהותו, נכון ליום רביעי אחר הצהריים, טרם ידועה. יעברו 48-24 שעות, אולי קצת יותר, עד שוויסקונסין, מישיגן, פנסילבניה וג'ורג'יה יסיימו לספור מיליוני טפסי הצבעה בטרם תתקבל הכרעה רשמית, וגם אז, אם דונלד טראמפ יממש את האיום שהשמיע (הרבה) לפני הבחירות, זה עלול להגיע למערכת המשפטית סביב ערעורים שונים ומשונים.
לפני 30-20 שנים עוד היה מרכז שניקז אליו שמרנים דמוקרטים וליברלים רפובליקנים. לא עוד. אתה שייך לאחת הקואליציות - מרצונך, או משום הזיקות החברתיות והתרבותיות שלך
ביידן צריך לנצח שתיים מהמדינות האלו, טראמפ חייב שלוש. הסיכויים אולי נוטים לביידן לפי המחוזות שמהם מגיעים הקולות שטרם נספרו - בעיקר מהערים הגדולות - אבל זה קרוב מאד ל-50-50.
הוא צריך לנצח בוויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה, או רק בשתיים מהן ובג'ורג'יה, כדי לקזז את הניצחונות של טראמפ בטקסס, אוהיו ופלורידה. זה תרחיש שהיה די צפוי, גם במחיר המניה-דפרסיה שעוברת בשעות האחרונות על האמריקנים בכלל ועל הדמוקרטים בפרט.
להנחה שהסלידה והתיעוב מהנשיא יתבטאו בדחייה רבתי של האיש בפרט ושל תופעת ה"טראמפיזם" בכלל - לא היה על מה להסתמך במציאות.
3. חצויה. במשך שני עשורים, ובמיוחד ב-5-4 השנים האחרונות, התגבשו בארה"ב שתי קואליציות אלקטורליות שונות ומובחנות. את האחת, הדמוקרטית, ניתן להגדיר כ"קואליציה הטרנספורמטיבית" של תמורה ושינוי. היא ליברלית, אורבנית, משכילה, רב-אתנית ובעיקר נשית. היא מורכבת מצעירים, לבנים, שחורים, יהודים, אסיאתים ומכשני שליש מהציבור הלטיני על גווניו.
מולה עומדת "קואליצית הרסטורציה" המאגדת את בוחרי טראמפ: לבנה, נוצרית, גברית, ממעמד בינוני-נמוך ומעיירות קטנות במדינות שבין שני חופיה של ארה"ב (החריגה באזור היא אילינוי, שבזכות שיקגו שייכת לקואליציה הדמוקרטית). מרכיבי הקואליציה הזאת מרגישים שהעולם המודרני, הרב-תרבותי, התאגידי והקוסמופוליטי - סוגר עליהם, מכתיב להם ערכים, מנהל את חייהם, שולט בארה"ב וכופה עליהם קודים תרבותיים זרים להם.
לפני 30-20 שנים עוד היה בארה"ב מרכז שניקז אליו את השמרנים הדמוקרטים ואת הליברלים הרפובליקנים. לא עוד. בנובמבר 2020 אתה שייך לאחת הקואליציות - מרצונך, או משום הזיקות החברתיות והתרבותיות שלך.
4. החזאי מבין. בניגוד למטר הקללות המוטח מאז אמש בסקרים ובסוקרים, אין אף מדינה מבין אלה שתוצאותיהן פורסמו שחרגה מטווח טעות המדגם, בדרך כלל בין 3%-4.5%. ובכל זאת, לתחושת רבים הסקרים "ניבאו" או הצביעו על ניצחון ודאי של ביידן. זה מן הסתם עוד עשוי לקרות, אבל לא יקל על האכזבה של הדמוקרטים, שככל הנראה - נכון לעכשיו - לא ייהנו מרוב בסנאט. עוד יעד שהסקרים הבטיחו.
התחושות מובנות וצפויות, אבל לכל מי שנבר בחודשים האחרונים בסקרים ולא הרים מבטו, יש רק מסקנה אחת: תסתכלו על אמריקה, לא על הסקרים.
- אלון פנקס הוא יועץ פוליטי, לשעבר הקונסול הכללי של ישראל בניו יורק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
