השבוע הזה היה צריך להיראות ולהתנהל אחרת. עשרה ימים אחרי החיסון השני הייתי אמורה לרחף. אלא שבמקום לחגוג מצאתי עצמי בצהרי היום באהרונוביץ' פינת עזה בבני ברק עירי מביטה מבועתת בתריסים הנמסים בדירות שמסביב, מהרהרת בשלום הדיירים שבפנים, צופה ברמזור המשותק, שריד להפסקת החשמל שירדה על הרחוב באחד הלילות הקרים של החורף, בסימנים השחורים - שרידי שריפת האוטובוס על הכביש שעליו אני צועדת בשבתות ובחגים בדרך לבית הכנסת, אותו בית כנסת שלא פקדתי מאז פורים האחרון - צינור חמצן שנותק וטרם חובר. תוהה בכל אלה וכואבת.
אתמול (יום ב') בבוקר ראיתי את סיכום נפטרי שלשום. 66 איש ואישה. חיים שהסתיימו. מאות אבלים אוהבים שחייהם השתנו, ובוודאי קשה להם להכיל את האבידה - שכן שכול, יתמות ואלמנוּת צורבים בכל גיל. מניין חללי הקורונה קרוב ל-4,500. כמה זכו להיפרד מיקיריהם ברגעיהם האחרונים? כמה זכו ללוויות ראויות, ל"שבעה" סדורה, לקדיש במניין? בכמה אלפים רבים של בני משפחות הותירו השכול ושנת האבל הזאת צלקות שלא תימחינה?
הסגר הנוכחי הותיר בכולנו צלקות. שלא לדבר על שנת המגפה הנוראה הזאת. אין משפחה שאין בה שבר או אובדן. פרנסות נגדעו. מערכות יחסים נשברו. הילדים, ששנת חיים וחינוך מופלאה ירדה לטמיון, מגיעים למחוזות קשים. הפחד ממוטציות, החשש מהדבקות חוזרות, הגעגועים למפגשים המשפחתיים, לחברים, ללימודים, לבית הכנסת, לשמחות משוחררות וליציאה שגרתית לקניות - כל אלה מלווים את כולנו.
אין מי שעצביו אינם מרוטים בסיר הלחץ של מציאות חיינו. את כולנו קל לשלהב, להוציא משלוותנו. מה על 1,150 החולים בבתי החולים, על המונשמים הרתוקים לצינורית התופת של המנשם, על מי שנאבקים על אוויר או על מיטה. על מים. על צלם אנוש. חיוך וחום. ומה על אלפי החולים בבתים. על הגלמודים. על הקשישים. כל אחד עולם ומלואו. עם או בלי בני משפחה שמשלמים את המחיר. ובמקום לתמוך כולנו בכולנו אנחנו עסוקים במחנאות, בהסתה, בשיסוע - שהבחירות היקרות והמיותרות מעצימות.
ושוב, מסתובבים החרדים על הגריל. בסצנה המלווה אותנו במהדורות השונות אך הדומות בתוכנן מאז פסח - עומדים במרכז הציבור החרדי בכלל ותושבי בני ברק בפרט. ושוב נשמעת חרפת קריאות ה"נאצי" לעבר שוטרים, שאסור לה להישמע במחוזותינו כלל, ולא רק בערב יום השואה הבינלאומי.
איך קבוצה לא גדולה של מתפרעים גרמה למשטרה להיכנס לבני ברק כמו פיל בחנות חרסינה, ולהתנהג בניגוד לכללי לחימה בשטח בנוי רצוף אוכלוסייה אזרחית תמימה, כולל האקשן ההזוי של רימונים ויריות באוויר?
אלא שהפעם תחושת אי-הנוחות שלי מהשלהוב התורן בחרדים קשה במיוחד. מה קרה פתאום? רמת החולי הגבוהה במגזר החרדי מלווה אותנו מערב פסח, עם הפוגה בת חודשיים - שלא העניקה למגזר תשואות. איש גם לא ניתח את סיבותיה ולא הפיק לקחים. אין סיבה לטחון מחדש את האוכלוסייה הגדולה והצפופה, שאיש לא מספק לה פתרון. הרי קבוצות שמתנהלות, מסיבות הזויות כאלה ואחרות, כאילו הקורונה לא קיימת יש גם בקרב המגזר הערבי והאוכלוסייה הכללית בישראל.
המאבק על סגירה או פתיחה של מוסדות החינוך גם הוא לא חדש. אז מה אירע פתאום ביום חמישי? איך קבוצה לא גדולה של מתפרעים גרמה למשטרת ישראל והיס"מ להיכנס לבני ברק כמו פיל בחנות חרסינה, ולהתנהג בניגוד לכללי לחימה בשטח בנוי רצוף אוכלוסייה אזרחית תמימה, כולל האקשן ההזוי של רימונים ויריות באוויר?
מדוע לוחמי האש, האמונים על הצלת חיים תוך סיכון חייהם בבניינים בוערים, לא יוצאים לקריאה במרחק 300 מטרים מתחנתם כדי לכבות אש באוטובוס הבוער מתחת לחוטי חשמל ועלול להתפוצץ באזור בנייה צפופה? איך ייתכן שחבורת פורעים מצליחה להבעיר פחי אשפה ואוטובוס באחד מעורקי התנועה הראשיים של העיר? זוהי עוד מוטציה של טרפת הקורונה?
אני מקבלת את התחושה המציקה שמאחורי האירועים של הימים האחרונים יש מי שמלבים את האש. או לפחות מעוניינים בה. סוג של הוראה מגבוה, אולי של מי שמכירים את השטח הבני-ברקי בפרט והחרדי בכלל, בו כל התקהלות של מספר תושבים ושני לובשי מדים מזרימה עשרות ואפילו מאות לשטח. אגו, תאוות רייטינג, תועלות פוליטיות. ואולי כלל לא בטוח שידעו לאיזה גובה מסוכן יגיעו הלהבות. לתחושתי, בסרט הזה כולנו מתפקדים כמו בובות על חוט, בריקוד מסוכן, שאולי לא היה מתרחש אלמלא הבחירות שבפתח.
נתניהו על העימותים בין המשטרה לחרדים
מי שמעוניין בפילוג שכזה - יודע היטב שהחרדים יעשו את העבודה. הם מתלבשים אחרת, מזוהים מיד, מייצרים רייטינג, אבל לא אמפטיה וסימפטיה. רבים יצפו מהצד ואף יברכו על השוטר שירה והכבאית שהתעכבה, כי מגיע להם. החגיגה היומית של המתפרעים נראית טוב בשידורים חוזרים, אמצעי מצוין להשכיח את הרוב הדומם, הסובל מהתפרצויות המיעוט משולל הרסן. ההתעסקות הנוחה בשעיר לעזאזל משכיחה במעט את הפאשלה המתמשכת של ניהול המאבק הכושל בקורונה.
האם אנחנו צריכים להמשיך להיות בובות על חוט? הרי אנחנו חיים זה לצד זה בארץ הזאת, וגם בימים האלו נפגשים בבתי החולים, בתור לחיסונים - שם המאבק על החיים נראה אותו דבר. כל מגזר בארץ הזאת חייב לקחת אחריות על הפורעים ופורקי העול שבתוכו ולמנף את עוצמותיו לטובת הכלל, ולכל מגזר יש עוצמות כחברה וכפרטים, וכבר הוכחנו אותן בעבר.
בצהרי היום התבוננתי בתריסים הנמסים ברחוב אהרונוביץ’. חיפשתי את האנשים הטובים שיבואו להושיט יד בשעתנו הקשה, והם לא היו שם. החרדים מוקצים מחמת מיאוס.
לרשימת החולים והחולות שלרפואתם השלמה אני אומרת פרקי תהילים מדי בוקר בשמם ובשמות אימותיהם כנהוג נוסף בימים האחרונים שם חדש מצמרר באופן שלא הכרתי מעולם. "ממעמקים קראתיך ה' תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוניי, אני מבקשת לרפואה שלמה בתוך שאר חולי ישראל לתינוק בן רבקה". תינוק שאין לו שם, שלא חטא, שנולד לפני קצת יותר משבוע לאימו רבקה חולת הקורונה המורדמת ומונשמת, שמאות אלפי איש מזכירים אותה בתפילותיהם כל יום, ואת כל ימיו הקצרים בעולם בילה בטיפול נמרץ.
שושנה חן כתבת ידיעות אחרונותצילום: יובל חןאתמול בבוקר גיליתי שהוסיפו לאימו שם, "חיה" - סימן מקובל להחמרה במצבה. הפצפון שעדיין לא טעם חיים הוא כבר בן חיה רבקה, שעדיין לא ראתה אותו. כמו חמשת אחיו ואחיותיו. מול התינוק בן חיה רבקה הנאבק על חייו - החיים שלנו נראים אחרת. הפרופורציה משתנה. ההאשמות ההדדיות, השנאה, ההרס, המניפולציות - לפתע נראים קטנים ומבישים כל כך. באיזה עולם אנחנו מתפללים שתחיה. מגיע לך ולנו שנבטיח לעשות הכל כדי שתגיע לעולם יפה יותר. שנראה את יכולותינו כעם אחד להיטיב. לחמול. להכיל את האחר.
כי ידענו להתגבר ולשרוד גם משוכות בלתי אפשריות. בוודאי כמו המגפה הנוראה הזאת. אנחנו מתפללים שרק תבוא הישועה. מבטיחים לקבל אותך יחד עם כל הנושעים - חילוניים וחרדים כאחד, בשמחה ובתפילת הודיה, כי אחינו אתה. של כולנו.
- שושנה חן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
