4 צפייה בגלריה
חולקים דרך. בנימין זאב הרצל, בנימין נתניהו ושמעון פרס
(צילום: יואב דודקביץ', אלכס קולומויסקי)
החתימה על ההסכמים המדיניים עם מרוקו, סודן, איחוד האמירויות ובחריין מהווה צעדים בהגשמת החזון של בנימין זאב הרצל על ידי בנימין נתניהו, והוא עושה זאת בדרך מפתיעה: בעוד ראש הממשלה היה מעדיף לראות עצמו כממשיכו של זאב ז'בוטינסקי, ההיסטוריה (ודונלד טראמפ) הובילו אותו להגשים את חזונו של חוזה המדינה דווקא בדרכו של שמעון פרס, הוגה "המזרח התיכון החדש".
את האתגר של יחס ערביי הארץ כלפי הציונות התכוון הרצל לעקוף או לפתור באמצעות רווחה חומרית שאותה יביאו המתיישבים היהודים. כך מזוקקת השקפתו בספר "אלטנוילנד", בדיאלוג בין קינגסקורט, המבקר הלא-יהודי, לבין רשיד ביי, ידידו הערבי הקרוב של דוד ליטווק, מוביל "החברה החדשה".
קינגסקורט תוהה: "כלום לא נהרסו ממעמדם תושבי ארץ-ישראל הקודמים על-ידי ההגירה של היהודים?". רשיד ביי משיב: "לכולנו הייתה זו ברכה, וראשית כל כמובן לבעלי הנכסים, שמכרו את קרקעותיהם במחירים גדולים לחברה היהודית, או ששמרו על קרקעותיהם והמתינו למחירים גבוהים יותר... אלה שלא היה להם מאומה, ולא יכלו לפי זה לאבד מאומה, הרי מאליו מובן, שרק הרוויחו. והם אמנם הרוויחו: אפשרויות של עבודה, פרנסה, מצב טוב... היהודים העשירו אותנו, ומדוע נתרעם עליהם? הם חיים איתנו כאחים, ומדוע לא נאהבם?".
אף שז'בוטינסקי ראה עצמו כיורשו וממשיכו של הרצל, את הרעיון הזה הוא דחה בשאט נפש. וכך כתב בחריפות במאמרו "אנו והערבים" (על קיר הברזל), משנת 1923: "ההזיה על כך, שהם יסכימו מרצונם להגשמת הציונות תמורת נוחיות תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם המיישב היהודי – הזיה ילדותית זו נובעת אצל 'חובבי-הערבים' שלנו מאיזה יחס של בוז שיסודו בדעה קדומה, אל העם הערבי, מאיזו הצגת-דברים בלתי מבוססת על גזע זה, הרואה בו אספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות-ברזל".
באשר לתמורה המוענקת למדינות האזור, סביר שז'בוטינסקי היה נוהג בזהירות ובחשדנות שלרוב התבררו כמוצדקות. בוודאי שהימור שנשק מתקדם בידי מדינות ערב לא יופנה בעתיד כלפינו, אינו הימור שמרני
הרעיון ההרצליאני זכה כאמור להמשך בדמות רעיון "המזרח התיכון החדש" של פרס: נשים בצד את המחלוקות האידיאולוגיות, הלאומיות והדתיות, וניתן לשאיפת הרווחה הכלכלית להוביל את הדרך לשיתוף פעולה, שעם הזמן גם יביא לרגיעה כללית.
חזון זה עומד על הנחות יסוד המאפיינות את כלכלת השוק החופשי, כגון האמונה בחתירה של אדם לשפר את מצבו, כניסוחו של אדם סמית', ההוגה המכונן של הרעיון. לכן לא מפתיע שהמהלך שמוביל טראמפ, בשיתופו של נתניהו, משתית את שורת ההסכמים הנוכחיים בדיוק על פרדיגמה זו, ההופכת בכך לדוקטרינת הרצל-פרס-נתניהו.
אגב, ז'בוטינסקי מבחין במאמרו בין ערביי הארץ, שאת התנגדותם לא ניתן לדעתו לשנות, לבין ערביי האזור שאינם תושבי הארץ. הוא לא שלל על הסף את המסלול העקיף של "קבלת הסכמה לציונות משאר חלקי העולם הערבי", אבל הצביע על שתי בעיות מהותיות בו: ראשית, זה לא ישנה את יחסם של ערביי הארץ לציונות, ולכן לא פותר את האתגר המרכזי; ושנית, אין בידינו את מה שדרוש כדי להציע לאותן אומות ערביות, "או כסף, או סיוע פוליטי, או שניהם כאחד," כלשונו.
חלפו מאה שנה ומדינת ישראל, באמצעות בעלות בריתה, יכולה להציע למדינות האזור בדיוק את שני סוגי התמורה הללו. קשה להעריך בוודאות אם ז'בוטינסקי היה ממליץ או מתנגד למסלול העקיף בהינתן התנאים הללו. בכל מקרה, מול ערביי הארץ היה דוגל בגישת "קיר הברזל" על מנת להוציא כל תקווה מליבם לגרש מכאן את הציונים, וכך להביא אותם לנכונות לפשרה.
מתנחלים עושים עסקים בדובאי
באשר לתמורה המוענקת למדינות האזור במסלול העקיף, סביר שז'בוטינסקי היה נוהג בזהירות מופלגת ובחשדנות שאפיינה אותו – ושלרוב התבררה כמוצדקת. בוודאי שהימור שנשק מתקדם בידי מדינות ערב לא יופנה בעתיד כלפינו, אינו הימור שמרני. כאשר ז'בוטינסקי כותב שכל הסיעות הציוניות דורשות עוצמה צבאית, אף ש"אלה מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים – של כידונים איריים, ואנשי מחנה שלישי, מצדדי הסכם עם באגדאד, מוכנים להסתפק בכידוני באגדאד (זהו טעם לפגם, מוזר ומסוכן)" – ברור שיש "טעם לפגם, מוזר ומסוכן", בכך שגורמי הביטחון הישראליים כיום אינם מעודכנים בהיבטים הכידונים החשאיים של ההסכמים האחרונים.
האם לחגוג את חתימת ההסכמים? תשובה שמרנית תהיה שהשיפוט על אודות טיבם יינתן ממרחק הזמן. מי שדורש מה"חמוצים" שישמחו תיכף ומיד – היה זוכה ללעגו של ז'בוטינסקי. אמנם ישנם טעמים רבים לראות בהסכמים בשורה גדולה לאזור, ולנו כישראלים. הם מבטאים קבלת "הסכמה לציונות" מגורמים בעולם הערבי והמוסלמי, מבשרים נורמליזציה, ויתכן שיולידו שינויים מבורכים גם מול הזירה הפלסטינית. אך ההשפעה הגיאו-פוליטית הכללית עוד תיבחן בשנים הקרובות, כי אין להתנבא אילו תגובות ותגובות-נגד נראה.
ולא פחות חשוב או מטריד מכך, לגבי מה שאנו עצמנו אישרנו: אנחנו עלולים לגלות שההיבטים הביטחוניים העלומים בהסכמים חוזרים נגדנו כבומרנג אכזרי. כישראלים, נתפלל לעת עתה שנתניהו לא לקח הימור בלתי אחראי, המושפע אולי מנסיבותיו האישיות והפוליטיות ומהשיקולים הפוליטיים של טראמפ, וזאת במקום הזהירות שאמורה לאפיין עיסוק כזה בקודשי הקיום שלנו כאן.
אם גורמים בימין נטו לדמיין את פרס המאוחר כאופטימיסט נאיבי, המנוגד לזהירות ולחשדנות השמרניות של הימין – נקווה שלא נגלה כולנו שהלכנו לישון עם ביבי, וקמנו עם פרס.
- רגב בן דוד הוא מרצה ומנחה בנושאים של ציונות, הגות יהודית וחברה ישראלית, בן מושב רמת רזיאל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
