החלטת בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה בעניינה של ישראל היא כמובן שערורייה ממדרגה ראשונה. בית הדין העניק לעצמו סמכות לדון בעניין שמעולם לא הוסמך לדון בו (אגב, האם אנחנו מכירים, ממקום אחר, חשוב ומכובד יותר, את התופעה שבית משפט מעניק לעצמו סמכות לעסוק בעניינים שמעולם לא הוסמך לעסוק בהם? או שמא זה קורה רק בהאג?). בית המשפט בהאג גם נטל על עצמו, או ביתר דיוק פתח את השער לתובעת, לעסוק בנושא פוליטי שנעטף כעת באצטלה משפטית. ושוב, נוכל לשאול את עצמו האם תופעה כזו מתרחשת רק בהאג?
כל זה איננו גורע מהעובדה שצפוי לישראל כאב ראש רציני. לכך ניתן להוסיף שהעניין לא היה לחלוטין בלתי צפוי. הפלסטינים עוסקים בכך מזה שנים אחדות, והבחישה בהאג, לרבות נטייתה של התובעת, גם היא לא הייתה בגדר סוד. וכעת השאלה היא מה עלינו לעשות, כאשר מניסיוננו אנו יודעים שלא קל להתמודד עם סוגיה פוליטית המצויה תחת מעטה משפטי.
ובכן, עניין ראשון במעלה הוא שיקום יחסינו עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב המנהיגה כיום את המעצמה הזו. בנושא זה הצליח ראש ממשלתנו לקלקל לא מעט, וכל מי שזועק היום שרק בנימין נתניהו יכול, כדאי שיחשב מסלול מחדש. ואם נזכה לאחר הבחירות הנוכחיות במנהיג אחר, צריך לקוות שלא יפתח את כהונתו כשהוא מנפנף בתמיכה בהתנחלויות ובסיפוחן.
האם הרעיון הגאוני שלפיו הוגדרו שטחים נרחבים בגדה כרכוש מדינה משמעותו שכל זה שלנו ולהם לא מגיע? וכיצד קרה שאפילו בכך לא הסתפקנו ואנו עדים להתיישבות על אדמות פרטיות של פלסטינים?
מהלך לא פחות חשוב הוא שיקום יחסינו עם הקהילה היהודית הגדולה בארה"ב, שחלקים נרחבים ממנה התנתקו מאיתנו. כל זה בצד הצורך לחזק את מעמדנו באירופה.
ומכאן לנושא המרכזי: גם אם ההחלטה בהאג ראויה לכל מילות הגנאי שבעולם, והיא בהחלט ראויה לכך, בכל זאת נדרש שתעורר אצלנו חשיבה מחדש בכל הנוגע ליחסנו לסוגיה הפלסטינית. כידוע, והדברים נאמרים לא פעם אצלנו בתקשורת – הפלסטינים אשמים בכל הצרות שלהם ושלנו. הם סרבני שלום שדחו אל כל ההצעות שהוצעו להם, הם תומכי טרור המשלמים שכר לטרוריסטים שנידונו למאסר ולמשפחותיהם, ועל ספרי הלימוד שלהם והטרור של חמאס בעזה – מיותר אפילו להרחיב את הדיבור.
כל זה טוב ויפה, אך לא פוטר אותנו מהשאלה האם ישראל היא אכן כליל השלמות. ידידינו באירופה ובארה"ב בוודאי אינם משוכנעים בכך. וגם לנו מותר לשאול: האם הפלסטינים בשטחים, הנמצאים תחת שליטתנו, מוגנים מפני פורעים התוקפים אותם, הורסים את רכושם ופוגעים במטעים וביבולים שלהם.
יותר מזה – האם הרעיון הגאוני שלפיו הוגדרו שטחים נרחבים בגדה כרכוש מדינה משמעותו שכל זה שלנו ולהם לא מגיע? וכיצד קרה שאפילו בכך לא הסתפקנו ואנו עדים להתיישבות בהיקף לא מבוטל על אדמות פרטיות של פלסטינים?
דניאל פרידמןצילום: טל שחרמובן גם שיחס הוגן יותר כלפי הפלסטינים (גם אם הם אשמים באסונם) ישפר במקביל את יחסינו עם הגופים הליברליים בארה"ב ובאירופה ויסייע במאבק הבלתי צודק המתנהל נגדנו בהאג. אולם למען האמת, אלה שיקולים חשובים אבל משניים. השיקול המרכזי הוא האינטרס החיוני שלנו, מדינת ישראל, להגיע לסיום המצב שבו אנו שולטים על מיליוני בני אדם חסרי זכויות אזרח. זה מצב בלתי נסבל, הנמשך מזה עשרות שנים, שאסור לנו להתמיד בו, וייתכן מאוד שבסופו של דבר גם לא נוכל לעשות זאת.
בהקשר לכך עלינו להגיע להסדר עם הפלסטינים, באמצעות חשיבה מחדש, ובמידת הצורך גם באמצעות צעדים חד-צדדיים הוגנים ומאוזנים שישנו את התמונה בכל מה שנעשה באזור יהודה ושומרון, וביחס בין שני העמים בכלל.
- פרופ' דניאל פרידמן היה שר המשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
