אני קוראת על בוריס גולוד, ניצול שואה בן 82 שעבד כל חייו, אבל מאז שאינו מועסק הוא חי בעיקר מקצבת זקנה עלובה ומגוחכת, שאין איש שבאמת יכול להתקיים ממנה בכבוד. "בחורף אני מתלבט אם להפעיל חימום או בוילר כדי להתקלח", הוא סיפר לכתבת הדר גיל-עד. אני קוראת ודומעת. מדמה לעצמי את האיש שבע השנים הזה יושב בחדר קפוא בחורף ולוהט בקיץ, מתקיים בקושי, בודד. גם אלמלא היה ניצול שואה, ולא כל שכן בהיותו כזה, זה מראה מעורר חלחלה. ואין לו אפילו עם מי לדבר. תארו בדמיונכם: זקן, גלמוד, ערירי, בחדר קטן וקר עם פריז'ידר ריק. וסביב שתיקה.
בבוקר התקשרה חברה לספר לי על בעל חנות ששתינו היינו נוהגות לקנות אצלו. "אתמול הוא ניסה להתאבד", היא אומרת.
האיש האומלל הזה נאלץ לסגור את חנותו עם פרוץ מגפת הקורונה ומאז כמעט שלא הצליח לחזור ולפתוח אותה. הוא מפרנס חמישה ילדים. את המשכנתא שלקח - אין לו איך להחזיר. חברים מסייעים למשפחה עם אוכל פה ושם, אבל חשבונות החשמל והמים שקיבל אתמול היו לקש ששבר את גב הגמל. הוא נתקף ייאוש נורא, חש שהכול קורס עליו ואי אפשר להתמודד. אז הוא בלע עשרות כדורים.
שאלתי את החברה, אולי במידה של תמימות - מה, הוא לא קיבל שום עזרה מהמדינה? זה הרי לא יכול להיות.
"קיבל, כאילו קיבל", היא ענתה. "פעמיים, שני תשלומים של כ-3,000 שקל".
אני לא יכולה שלא לחשוב שלו היו נשים בראש המפלגות, אין ספק שהיה ניתן לאחד אותן. אצלנו, לרוב, לא האגו הוא זה שמנהל את השכל. אולי שוב הגיעה העת לראש ממשלה אישה
אתם הבנתם את זה? בעל חנות סגורה ונעולה רוב הזמן, שהיא מקור פרנסתו היחיד, צריך לכלכל את משפחתו מ-6,000 שקל שקיבל במהלך כמעט שנה. אני חוזרת ושואלת: אתם מבינים דבר כזה?
ואני רותחת.
רותחת על מדינה ללא לב שזרקה לכלבים אותו ואת בוריס ורבים אחרים. רותחת על מיליארדי השקלים שיבוזבזו על בחירות מיותרות. רותחת על מיליוני שקלים שנזרקים על עשרות לשכות מיותרות של שרי ממשלה לענייני שום דבר וכלום – על שלל עוזריהם, יועציהם ונהגיהם. ותחשבו איך שניתן היה לשפר את חייהם הנוראיים של עשרות אלפי אנשים באמצעות הכספים-הנזרקים-לפח האלה:
• להעלות את קצבאות הזקנה העלובות (בוודאי של הקשישים שזה מקור הכנסתם העיקרי).
• להעלות את מענקי הקורונה (בוודאי לבעלי העסקים הקטנים שקרסו).
• להקים מיד מערך הכשרות מקצועיות למיליון המובטלים (תגלגלו בראשיכם ועל הלשון את הנתון הזה: מיליון מובטלים, שהממשלה הזאת לא רואה אותם ממטר).
• להעלות את תקני הרופאים והאחיות בבתי החולים (בוודאי במחלקות הפנימיות).
עוני ורעב - מצב שורדי השואה בישראל: אל תשליכנו
גוברת אצלי התחושה שאני צריכה להיכנס לחיים הציבוריים. כדי לעשות בלגן, כדי לזעוק עבור מי שאין להם קול, כדי לעשות למען האנשים השקופים. ובעוד העיניים שלי דומעות מהזדהות איתם, להכניס אצבע לעיניהם של חברי אותו זן מבחיל של "נציגי ציבור" שחושבים רק על מעמדם ומשכורתם הנאה; שאין להם שום עניין אמיתי במצוקותיהם של אנשים בשר ודם. שהפה שלהם משלשל סיסמאות ריקות.
וזה לא עניין של ימין או שמאל. לפעילות ציבורית צריך לבוא עם לב ועם אכפתיות. לצערי הרב, כל ההתארגנויות הפוליטיות שמבקשות לרוץ בשם דגלים חברתיים - וכרגע אני מזהה לפחות עשר כאלה - הן יוזמות פרטיות, עצמאיות, שקשה לראות אותן מתחברות לכלל מהלך פוליטי חזק.
העצמאים של דותן סופר, ירון זליכה, רועי כהן, השולמנים, דני יתום ועוד כמה ששכחתי את שמם ושיסלחו לי - כולם אנשים ראויים ובעלי רצון טוב. אבל הפיצול הנורא הזה רק יבזבז קולות יקרים. אם הם באמת רוצים להשפיע הם חייבים לשלב ידיים, לרוץ יחד תחת גג פוליטי משותף ולשכוח מהאגו הפרטי. אם לא יעשו את זה - אף אחד מהם לא ייכנס לכנסת ואלפי קולות יקרים ירדו לטמיון. אז הכוונות שלכם נהדרות, אבל המהלך הפוליטי שלכם עלוב, וכל קול שילך אליכם כמוהו כזריקה לפח.
ואני לא יכולה שלא לסיים במחשבה שחולפת בראשי, שלפיה לו היו נשים בראש המפלגות האלו, אין ספק שהיה ניתן לאחד אותן. אצלנו, לרוב, לא האגו הוא זה שמנהל את השכל. אנחנו לא מוּנַעוֹת מתחרות של "למי יש יותר גדול". אולי שוב הגיעה העת לראש ממשלה אישה. אבל אחת עם לב ענק.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
