דויד דושמן, שכחייל סובייטי בצבא האדום לקח חלק בשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ, הלך לעולמו בגיל 98. דושמן נחשב עד מותו ללוחם האחרון מהמבצע הזה שנותר בחיים.
הקהילה היהודית במינכן, שבה התגורר דושמן, מסרה כי הוא מת בשיבה טובה, מוקף במשפחתו, בבית החולים בעיר ביום שבת. "כל מוות של גיבור ממאורעות ההיסטוריה זה אובדן, אבל הפרידה מדושמן כואבת במיוחד", אמרה שרלוט קנובלוך, יושבת הראש של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה לשעבר.
דושמן היהודי, שהיה בתקופת מלחמת העולם השנייה חייל צעיר בצבא האדום, הרס את הגדר החשמלית של מחנה ההשמדה הנאצי באמצעות טנק ה-T-34 שבו נהג ב-27 בינואר 1945. לאחר הלחימה הודה כי הוא ומפקדיו לא הבינו תחילה את המשמעות העצומה של המבצע שבו הם לקחו חלק.
"אנשי שלדים בכל מקום. הם מעדו מהצריפים, ישבו ושכבו בין המתים. זה היה נורא. זרקנו לכולם את קופסאות השימורים שלנו ומיד נסענו הלאה, לצוד פשיסטים", סיפר בריאיון לעיתון הגרמני "זודויטשה צייטונג" ב-2015. הוא הוסיף כי רק לאחר המלחמה למד על הזוועות שהתחוללו במחנה: מתוך ששת מיליוני היהודים שנרצחו בשואה, יותר ממיליון מצאו את מותם באושוויץ-בירקנאו.
עוד בטרם שחרור אושוויץ השתתף דושמן בכמה מהקרבות העקובים מדם של מלחמת העולם השנייה, כולל הקרבות בסטלינגרד וקורסק. הוא נפצע באורח קשה שלוש פעמים במהלך המלחמה, אך היה בין 69 השורדים היחידים מתוך 12,000 החיילים באוגדה שלו.
אביו היהודי – רופא צבאי לשעבר – נכלא במהלך המלחמה ומת במחנה ענישה סובייטי (גולאג) אחרי שנפל קורבן לאחד מהטיהורים של יוזף סטלין. לאחר המלחמה הפך דושמן לסייף מקצועי, ואימן את נבחרת הנשים הסובייטית בסייף כ-40 שנה. הוא היה עד לטבח הספורטאים היהודים באולימפיאדת מינכן ב-1972.
לאחר התפרקות ברית המועצות, בשנות ה-90, עבר דושמן לאוסטריה, ובהמשך לגרמניה. בעשורים האחרונים לחייו הרצה באוניברסיטאות ובבתי ספר על השואה ועל חוויותיו מהמלחמה. הוא נהג להשתתף תדיר בכנסים של וטרנים, והציג בהם לראווה את המדליות הצבאיות הרבות שבהן זכה.