מה למדתי מהקורונה? שלעולם אסור לאבד את התקווה. למדתי, בפעם המי יודע כמה, שבכוחו של האדם לשנות את העולם. יש רגעים בחיים שנצרבים לנצח בתודעה שלנו. הרגע הזה שבו הגעתי למתחם הארנה בירושלים, נכנסתי לחדרה של האחות שני לובטון, ומסרתי את הזרוע שלי לידיה האמונות, היה רגע כזה. רגע שמסמל מבחינתי את התקווה האינסופית שלי ושל כולנו לתיקון מחדש של מציאות חיינו שהתערערה.
ככה התחלתי את התהליך שכל כך קיוויתי לו זה תשעה חודשים, התהליך שבו בעוד כחמישה שבועות אהיה בעזרת השם מחוסנת באופן סופי מפני הקורונה.
ולכאורה, מה יש לעשות עניין מחיסון? בסך הכל זריקה בזרוע, למה לקשור לה כתרים כל כך דרמטיים? אלא שבשבילי באופן אישי, ונראה לי שלעוד המונים בארץ ובעולם, החיסון הזה הוא זריקה של תקווה לחיים. האחות שני היקרה בעצם הזריקה לי את האפשרות להמשיך לחיות. בסופו של החיסון, לא יכולתי להתאפק ונישקתי לה את היד.
בזכות החיסון הזה אוכל לפגוש את הנכדים שלי בלי שום הגבלה, לחבק אותם, לחזור אל כל מה שהקורונה לקחה ממני. היא לקחה את המפגש המשפחתי והשאירה אותי עם שולחן שבת שעליו מונחת צלחת אחת בלבד. ופתאום, כשקיבלתי את הזריקה, ראיתי איך השולחן שלי מתמלא. הקורונה לקחה ממני את האפשרות לנוע לאורכה ולרוחבה של הארץ הזאת ולפגוש את העם הנפלא שלנו. בני נוער, לוחמי צה"ל, מתנדבים ובני דור המייסדים. המפגשים שאני כל כך רגילה אליהם בשגרה ושנמנעו ממני באופן כמעט מוחלט בחודשים האחרונים.
התמונה שנחרתה בראשי היא זו שבה ראיתי לנגד עיניי עשרות אנשים עומדים בתור, כולם סבלניים, מתרגשים, לא מוציאים מילה רעה, תור שכולו מלא ציפייה לחיים
ועכשיו, חזרה אליי התקווה לכך שהסוף של התקופה המורכבת הזאת קרוב. בלילה לפני החיסון כמעט שלא עצמתי עין. קמתי בבוקר ולפני שיצאתי מהבית הדלקתי נר, בירכתי את עם ישראל ואת עצמי. עשיתי מזה ממש טקס. זה אירוע נפלא, כל כך מרגש, וכן, כבר אמרתי את זה כמה פעמים, אבל אי-אפשר להפסיק. זה אירוע קטן שמעורר תקווה עצומה.
והתקווה היא גם זו שעומדת מאחורי הרגע הזה. התקווה שמונעת מאיתנו להתייאש ברגעים הקשים שעברו עלינו, והתקווה שנוטעת בי אמונה אינסופית ביכולת האנושית לשנות את העולם, לתקן אותו, ולהתגבר על כל מכשול שניצב בפנינו.
כשעמדתי בתור נזכרתי בתמונות הקשות של הנפטרים בארץ ובעולם, כמה מהם חברים אישיים שלי שאפילו לא זכו לחיבוק אחרון. הרגשתי בת מזל ואסירת תודה למערך העצום הזה, למדינת ישראל ולקברניטיה שהביאו לנו את החיסונים, לקופות החולים שמתפעלות את המבצע הזה בכל כוחן, ולאחיות ולרופאים שמטפלים בנו במסירות ובמקצועיות.
(צילום: גיל יוחנן, אלכס בורטמן)
התמונה שנחרתה בראשי היא זו שבה ראיתי לנגד עיניי עשרות אנשים עומדים בתור, כולם סבלניים, מתרגשים, לא מוציאים מילה רעה, תור שכולו מלא ציפייה לחיים, שכל העומדים בו, כולם שם לתכלית אחת: לקבל את זריקת התקווה.
ואת הרגע הזה של התקווה אנחנו צריכים עכשיו לשכפל ולהעצים. אנחנו זקוקים לחיסון חברתי. חיסון כזה לא יבוא מהמעבדות של חברת מודרנה ולא מפייזר. אף מדינה בעולם לא תייצר אותו עבורנו.
ומה החיסון הזה לעניות דעתי? אני נזכרת בסיפור התלמודי על הרוכל שהולך בשוק ומכריז "מי רוצה סם חיים?". ניגשים אליו באי השוק, מסתכלים על העגלה שלו ואומרים לו: "אבל העגלה שלך ריקה, איפה הסחורה שלך?". והוא משיב להם: "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו".
וזה החיסון החברתי שאנחנו זקוקים לו: לדעת לנצור את הלשון ולא לדבר רעה, לסור מהרע ולעשות טוב, ולבקש ולרדוף את השלום שבינינו. זאת התקווה שלי.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
