עשר שנים חלפו מאז החלו מחאות "האביב הערבי" ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה, ועדיין לא ברור אם הן הצליחו לממש את שאיפות האלפים שהציפו את רחובות הערים. בכל אחת מהמדינות פרצו ההפגנות מסיבות מקומיות, אולם מה שחיבר בין המוחים בבירת מצרים לאלה שהפגינו בעיר דרעא שבסוריה הייתה השאיפה לשנות את המנגנון, לספק חיים בכבוד לאזרחים, להילחם בשחיתות השלטונית ונראה שגם להניע תהליכי דמוקרטיזציה.
(צילום: משי בן עמי)
המחאות גרמו לשינוי תפיסתי בקרב המשטרים באזור. מנהיגים שישבו על כיסאם במשך שנים רבות ושלטו ללא עוררין החלו להבין שלציבור הרחב יש כוח, גם במדינות אוטוריטריות. התמורות מורגשות עד היום ברחבי המזרח התיכון, ובעולם כולו. אבל האם המחאות שהצליחו להדיח את המנהיג המכהן הצליחו להביא לשינוי הנכסף? לא בטוח.
המילים "כבוד", "צדק", "שוויון" ו"חירות" נשמעו לא מעט באותם הימים. מילים שמאחוריהן סמליות ומשמעות רבה, אבל עבור האזרח הערבי הממוצע היה מדובר ברצון להתפרנס ולחיות בכבוד, ולבוז לשחיתות הממוסדת ולעריצות ששחקה את חירויות האזרח.
ב-17 בדצמבר 2010 הצעיר התוניסאי מוחמד בועזיזי הצית עצמו במחאה על האבטלה, השחיתות והדיכוי מצד השלטונות. ההצתה ומותו היו הטריגר למחאה בתוניסיה, ומשם האש התפשטה במרחב כולו. כשנה לאחר תחילת המחאות נמלט מתוניסיה הנשיא זין אל-עבדין בן עלי, וכך הסתיים שלטונו שנמשך כ-24 שנים.
שינויים ורפורמות נערכו במדינות נוספות, אך מעבר לתוניסיה, רק במדינות מעטות הודח המנהיג המכהן בעקבות המחאות. במצרים התפטר הנשיא חוסני מובארק, בלוב הוצא להורג השליט מועמר קדאפי והנשיא התימני עלי עבדאללה סאלח העביר את סמכויותיו לסגנו. ארבעתם כבר לא בחיים.
הדחת העומד בראש המדינה נתפסה לעיתים כהישג הסמלי הגדול ביותר עבור המחאה, אבל לא בהכרח הביאה לשינוי מהותי באופי המשטר וביחסיו עם האזרחים.
תוניסיה: סיפור ההצלחה של האביב הערבי
תוניסיה הייתה הראשונה להיפטר מהשליט המושחת, ונראתה כסיפור הצלחה ביחס לשאר מדינות האזור. למרות התחזקות המפלגה האיסלאמית במדינה, מי שנבחר לתפקיד הנשיא היה בג'י קאיד א-סבסי, מנהיג מפלגת נידאא תוניס, שהוביל תהליך לחיזוק מוסדות המדינה וגיבש רפורמות למודרניזציה.
"הסיפור התוניסאי הוא קודם כל מקומי, לפני שהם הפכו לסמל עבור כל העולם", הסביר ד"ר דניאל זיסנויין, עמית מחקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית. "תוניסיה היא סיפור אחר לחלוטין משאר העולם הערבי, היא סיפור ההצלחה של ההתקוממויות שהחלו לפני עשור. הם היו הראשונים שיצרו את התקדים של הדחת שליט אוטוריטרי".
9 צפייה בגלריה
א-סבסי. הוביל תהליך לחיזוק מוסדות המדינה, גיבש רפורמות ושמר על היציבות בתוניסיה
(צילום: AP)
בסך הכול, בשנים האחרונות תוניסיה זכתה ליציבות פוליטית. המהפכה הביאה איתה שינוי במוסדות השלטון וגם חוקה חדשה למדינה. "תוניסיה היא אולי הדמוקרטיה המלאה היחידה בעולם הערבי, שעברה שלוש מערכות בחירות בלי הרבה תקלות, גם כשהצד המפסיד מכיר בהפסדו. המהפכה יצרה שינוי עמוק בחיים הציבוריים – אווירת חופש ופתיחות, חיים ציבוריים תוססים ודיונים ערים בתקשורת על סוגיות שלא היו מוכרות קודם לכן".
בשונה ממדינות ערביות אחרות, בתוניסיה אין היסטוריה של מעורבות הצבא בחיי האזרחים, ומול הכוחות האיסלאמיים במדינה יש קבוצה נגדית חזקה ומשמעותית - העימות בין השתיים נמצא כל הזמן על אש קטנה.
למרות הרפורמות הכלכליות והסיוע הבינלאומי, תוניסיה עדיין מתמודדת עם אתגרים רבים. "אם תשאל תוניסאים, לא מעט מהם חשים אי שביעות רצון למרות הכול. היו להם ציפיות שהמהפכה תביא עימה צמיחה כלכלית, אבל קשה לפתור בעיות של פיגור כלכלי כזה בתוך יום אחד, ועם הציפיות שהיו גבוהות מגיעה גם האכזבה. מי שציפה לסלק את כל שרידי העבר מרגיש שתוניסיה לא הלכה באמת עד הסוף".
בינתיים היציבות התערערה מעט, לאחר שהנשיא א-סבסי הלך לעולמו ביולי 2019 והוא בן 92. מות המנהיג שהוביל את המדינה לאחר המהפכה הכניס אותה לסחרור פוליטי, שהסתיים בקריסה של מפלגת השלטון ובבחירתו של הנשיא החדש, קייס סעיד.
מצרים: דבר לא השתנה
בכיכר תחריר, סמל המחאה המצרית בבירה קהיר, קראו ההמונים במשך ימים ארוכים לחירות ולצדק אזרחי. האזרחים המוחים, שנתקלו בצעדי דיכוי אלימים מצד כוחות הביטחון במדינה, הכריזו על 25 בינואר 2011 כיום מחאה מרכזי, ומשם הלחץ העצום כבר גרם להתפטרותו של הנשיא הוותיק מובארק ב-11 בפברואר.
שליח ynet צור שיזף בדיווח מההפגנות במצרים, 2011
את הוואקום מילאה המועצה הצבאית העליונה, שקבעה לוח זמנים לקיום בחירות לפרלמנט ולנשיאות. מצרים חוותה באותם ימים הליך דמוקרטי ובחירות חופשיות שסייעו להתעצמות הכוח הפוליטי של תנועת האחים המוסלמים במדינה, והסתיימו בבחירתו של מועמד התנועה מוחמד מורסי לכס הנשיאות.
בשל אזלת ידו של מורסי בטיפול בבעיות במצרים, בעיקר אלה הכלכליות, ובצל השאיפות הגדולות של האזרחים לשינוי, החל גל הפגנות שני. מיליונים חזרו לכיכרות במחאה שכונתה "מהפכת ה-30 ביוני" – שנה בדיוק לאחר שמורסי נכנס לתפקיד. שר ההגנה ומפקד הצבא דאז, עבד אל-פתח א-סיסי, הציב לנשיא מורסי אולטימטום של 48 שעות להיענות לדרישות המפגינים.
אחרי שמורסי לא נענה לאולטימטום, הכריז א-סיסי על הדחת הנשיא המכהן ויציאה להליך בחירות מחודש לפרלמנט ולנשיאות. את תוצאות הבחירות אנחנו כבר מכירים – אותו מפקד הצבא א-סיסי זכה כשרשם הישג אדיר של תמיכת כ-97% מהבוחרים אזרחי מצרים. א-סיסי התחייב לבצע רפורמות רבות בשלטון ובכלכלה ולהשיב את מצרים לגדולתה. האחים המוסלמים יריביו הוגדרו ארגון טרור, ומנגנוני הביטחון רודפים אותם עד היום.
כשמסתכלים על מצרים בעשור האחרון, קשה להכריע אם משהו בכלל השתנה, ואם השאיפות של המפגינים בכיכר תחריר ב-2011 באמת מומשו. מצרים חווה פיתוחי תשתית אדירים, מיזמים כלכליים ושיתופי פעולה בינלאומיים, אבל ברמת חירויות האזרח נראה שישנה נסיגה, והצבא ממלא יותר ויותר תפקידים של המדינה. התנועות הפוליטיות שהוקמו אחרי המהפכה והפלת מובארק דועכות גם הן.
בכל הנוגע למצב הכלכלי-חברתי של האזרחים עצמם, ספק אם הוא השתפר. במדינת הענק עם אוכלוסייה של יותר ממאה מיליון אזרחים רק גובר הצורך במזון ובשירותים נוספים, בעוד שמוסדות המדינה מתקשים להתמודד עם שיעורי העוני הגדלים.
לוב: המלחמה עדיין נמשכת
בדומה למקביליהם בעולם הערבי, גם אזרחי לוב יצאו לרחובות במחאה על שלטון הרודנות של מועמד קדאפי. הדחתם של הנשיאים בתוניסיה ובמצרים נתנה השראה למוחים בלוב, שדרשו רפורמות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.
השליט החזק קדאפי לא הראה נכונות להיענות לדרישותיהם ושלח את כוחותיו לדכא את ההמונים, כך שבמהרה גלשו המחאות לעימותים חמושים. קבוצות מורדים החלו לכבוש ערים ושטחים נרחבים במדינה, עד שהגיעו לקדאפי עצמו, וב-20 באוקטובר 2011 הוציאו אותו להורג בעיר הולדתו, סירת.
שליח ynet צור שיזף בדיווח מרחובות לוב, 2011
לאחר נפילתו של קדאפי נכנסה לוב לטלטלה שנמשכת עד היום, ומעורבים בה גורמים רבים באזור ובזירה הבינלאומית. שני מחנות עיקריים נאבקים על השליטה במדינה – אנשי האחים המוסלמים, שנתמכים בידי טורקיה וקטאר וממוקמים בבירה טריפולי, ומנגד כוחות הגנרל חפתר שנתמכים בידי מצרים, איחוד האמירויות והמערב.
לצערם של אזרחי לוב, העובדה שמדינתם נמצאת במיקום אסטרטגי בצפון אפריקה, ושבשטחה עתודות נפט אדירות, גוררת מעורבות חיצונית ומאבקי אינטרסים, מעבר לשאיפות של המקומיים. המשבר בלוב נראה רחוק מפתרון, ונראה שלא על כך חלמו ראשוני המפגינים בתחילת העשור.
תימן: המשבר ההומניטרי החמור בעולם
המדינה הערבית הרביעית שבה הודח השליט במסגרת האביב הערבי היא תימן. במשך 33 שנים שלט הנשיא עלי עבדאללה סאלח ביד רמה במערכת הפוליטית המקומית, תוך הישענות על תמיכת האליטות ומוקדי הכוח במדינה. מי שנותרו מחוץ למשחק הם כמובן האזרחים, שהגיעו למצב של עוני מחפיר.
בהשראת המחאות במדינות ערביות אחריות יצאו הצעירים לרחובות בדרישה להחליף את השלטון ולהשיב את הכוח לעם. אף שסאלח הצהיר על כוונה לערוך רפורמות, המחאה הידרדרה לאלימות, ובנובמבר 2011 הוא העביר את סמכויותיו לסגנו ועזב את המדינה. ההעברה נעשתה בלחץ סעודי-אמריקני ובעקבות הבטחות לדחוף את המדינה קדימה, אבל כמה שנים אחר כך המצב המשיך להידרדר לכדי מלחמת אזרחים, שנמשכת גם כיום.
הלחימה מתנהלת בעיקר בין המורדים החות'ים, שנתמכים על ידי איראן, לבין הקואליציה הערבית בראשות סעודיה ואיחוד האמירויות, שתומכת בממשלה המקומית.
המלחמה הביאה להקצנה ולהתרחבות של תופעות הגיוס בכפייה והשימוש בילדים לפעולות של שמירה, אבטחה, לחימה ואפילו פינוי מוקשים. "כל הגורמים שמעורבים בלחימה בתימן מבצעים גיוס בכפייה של ילדים, אבל המורדים החות'ים מצטיינים בזה", אמרה ענבל נסים-לובטון, עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית.
עוד לפני האביב הערבי תימן הייתה אחת המדינות העניות בעולם, ובעקבות המלחמה המתמשכת נכנסה למשבר הומניטרי חמור ביותר. סוכנות הפליטים של האו"ם, UNHCR, הגדירה את המשבר בתימן כחמור ביותר בעולם, מאחר ש-80% מתוך כ-30 מיליון אזרחי תימן זקוקים לסיוע הומניטרי שוטף. לשניים מכל שלושה תימנים אין יכולת לקנות מזון, וכחצי מהאזרחים נמצאים על סף רעב.
לפי נתוני האו"ם, כ-3.6 מיליון אזרחים בתימן מוגדרים עקורים ונאלצו לעזוב את בתיהם, וחלקם אף שינו מיקום יותר מפעם אחת. הערכות האו"ם הקשות נחשבות לשמרניות יחסית, ויש להניח שהמספרים גבוהים בהרבה.
המלחמה הלא פוסקת בתימן, יחד עם המצב ההומניטרי הקשה, נתקלים במכשול נוסף. כבר תקופה ארוכה שקרוב למחצית מהמתקנים הרפואיים במדינה לא מתפקדים. "מצב השירות הרפואי מאוד בעייתי, יש מחסור בתרופות ובציוד", אמרה נסים-לובטון. "הטיפול הרפואי לקוי ביותר, ומעבר למחסור – פשוט אין מתקנים שבהם ניתן לטפל בציבור, מה שמעלה כמובן את אחוזי התמותה במדינה".
גם במקרה הזה של תימן, בדומה למקרה הלובי, קשה להאמין שלכך שאפו האזרחים כשיצאו לראשונה לרחובות.
השימוש במונח "האביב הערבי" שואב השראה מאירועי "אביב העמים" שסחפו את אירופה באמצע המאה ה-19, כחלק מהתעוררות העמים נגד שלטון המעצמות הזרות עליהן. במקרה הערבי, זה לא היה רצון להשתחרר משליטה של כוח כובש זר, אלא שאיפה להיפטר מהעול של משטרים מקומיים מושחתים ומדכאים.
התקוממויות "אביב העמים" באירופה לא הביאו הישגים בטווח הקצר, אולם בטווח הארוך נהוג לייחס להן שינויים מדיניים משמעותיים ביבשת. האם כך יהיה גם במקרה של אירועי "האביב הערבי"? קשה להאמין, אך רק ימים יגידו.
