כשמדברים על חמש המדינות הערביות והמוסלמיות ברשימת המועמדות הבאות (אחרי האמירויות, בחריין וסודן) לכינון יחסים עם ישראל – שדונלד טראמפ מסרב לנקוב בשמותיהן – הגיוני להתחיל במרוקו: הרי המלך מוחמד השישי מעניק ליהודי ארצו חירות כמעט מלאה, הישראלים קופצים לבקר בלי בעיות ומנהלים עסקי ייבוא-יצוא. אפילו אזרחים מרוקאים מגיעים אלינו. אלא שהמלך, ככל הנראה, מעדיף בשלב זה להתמקד במעמדה האפריקני של מרוקו, ודורש תוספת לשטח שבשליטתו במדבר המערבי. ובכל מקרה, מבחינת ישראל היחסים עם מרוקו הם הטובים ביותר מבין מדינות העולם הערבי, גם ללא המטרייה הרשמית.
גם הסיפור של עומאן, שהנשיא טראמפ לוחץ שתהיה הבאה בתור, מרתק. שר החוץ הוותיק שלה – 23 שנים בתפקיד – יוסוף בן עלאווי, מעולם לא הסתיר את יחסיו עם ישראל, ואף ביקר בגדה המערבית ודילג פנימה לירושלים. הוא הופרש מתפקידו רק לפני כמה חודשים, והלחץ האמריקני-ישראלי מופעל כעת על מחליפו, באדר אל-בוסעידי.
רק מעטים כנראה יזכרו שעומאן הייתה המדינה הערבית היחידה שתמכה בגלוי ביוזמת השלום של נשיא מצרים אנואר סאדאת, ומעטים עוד יותר לא ישכחו שמיד לאחר הסכמי אוסלו עומאן שלחה לכאן דיפלומט שכיהן כראש נציגותה בתל אביב. אולם בשנת 2000, בעקבות האינתיפאדה השנייה, הוא עזב ולא התמנה לו מחליף. היחסים נשמרו באמצעות שליח ישראלי מיוחד, ברוס קשדן, ושגרירים לא תושבים.
עומאן, לפי ההערכות, תכריז על כינון יחסים בתוך שבועות ספורים, אף שטראמפ עדיין מקווה שהיא תעשה זאת לפני הבחירות בארה"ב.
ישראל וסעודיה רואות עין בעין את הסכנה האיראנית – הסעודים דואגים אולי אפילו יותר – אבל בן סלמאן הודיע לוושינגטון ולירושלים שהוא ממתין עד לבחירת הנשיא הבא
מדינה מסקרנת נוספת ברשימה היא נסיכות קטאר הקטנה. גם היא מתירה – אם כי תחת הגבלות מסוימות – כניסה של ישראלים לעיר הבירה דוחא. יש שליח מיוחד לעזה, מוחמד אל-עימאדי, שבדרכו לרצועה הוא עוצר לפגישות נסתרות בישראל, ובני שיחו אצלנו מלאי מחמאות על דרכי התנהלותו. אם קטאר, שכבר שלחה איתותים לארה"ב – הבסיס הצבאי האמריקני הגדול ביותר במזרח-התיכון הוא אל-עודייד שבמדבר הערבי – תתמיד בעקשנותה, ייאלץ טראמפ לבחור בין הנחישות שלה לבין דחייה שמסתמנת מכיוון יריבתה הגדולה, סעודיה, ולהחליט. כך שקטאר, בינתיים, ממשיכה לרקוד על שני המגרשים: האמריקני והאיראני.
הבאה ברשימה היא ניז'ר – מדינה מתפתחת ולא ערבית במערב אפריקה, עם כמעט 23 מיליון תושבים מוסלמים, כשרק 0.3% מהאוכלוסייה נוצרים – אך המדינה נחשבת לחילונית. יחסי החוץ שלהם מתקיימים בפרופיל נמוך עם מדינות בעולם האיסלאמי, ובמערב בעיקר עם צרפת. רוב האוכלוסייה צעיר, והריבוי הטבעי גבוה מאוד. כמו כן, עדיין קיימת שם העסקה של עבדים מקומיים.
המדינה האחרונה ברשימה היא סעודיה. ההנחה היא שאילו יורש העצר הצעיר מוחמד בן סלמאן היה השליט הבלעדי, ארצו הייתה הראשונה לקפוץ על העגלה. בארמונותיו, עם צוות היועצים הצעיר, הוא מקיים יחסים גלויים עם ארה"ב ויחסים חשאיים עם שליחים ישראלים בכירים מאוד.
ישראל וסעודיה רואות עין בעין את הסכנה האיראנית – הסעודים דואגים אולי אפילו יותר – אבל בן סלמאן הודיע לוושינגטון ולירושלים שהוא ממתין עד לבחירת הנשיא הבא.
בינתיים הוא המנרמל הגדול של היחסים: מברך את איחוד האמירויות ואת בחריין על ההסכמים עם ישראל, משלם את כספי הפיצויים של סודן לאמריקנים, ודוחק במדינות ערביות נוספות "לבצע את המהלך האמיץ" שהוא לא יכול, מסיבותיו, להרשות לעצמו.
- סמדר פרי היא פרשנית העולם הערבי של "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com