היא הייתה בסך הכל בת שמונה כשאביה רצח את אמה באמצע הלילה בחדר הסמוך, אבל לירז, היום בת 30, זוכרת הכל. המראה של אמה שרועה על מיטת חדר השינה, צלילו של כדור האקדח, שאז כילדה הייתה בטוחה שזו מגירה או ארון שנטרקו. את הריח, את המילים, את הדמעות של אחותה ושלה, שהבינו הכל אבל לא הבינו כלום.
כעשרים נשים נרצחות בממוצע בשנה בישראל, 19 עד כה בשנה הנוכחית. מאחורי המספרים הארורים הללו עומדים לא מעט ילדים שחייהם נעצרו מלכת. יתומים שאיבדו את אימם בנסיבות כה טרגיות ושאביהם יושב בכלא. שמשפחתם נקרעה לגזרים, כמו גם הילדות שלהם ותחושת הביטחון שלהם בעולם. מסכת הייסורים לא נגמרת שם. אותם ילדים נאלצים להתמודד עם הפחד המתמיד מפני האדם שצילק את חייהם לנצח. עונש "מאסר עולם" בישראל עומד על 25 שנים, ורבים מהאסירים משתחררים עוד קודם לכן.
"זה קרה ביום שישי בלילה, יומיים לפני סיום החופש הגדול", משחזרת לירז את הלילה הנורא ששינה את חייה. "לאורך כל היום ההורים שלי היו מרוחקים, בסוג של ריב, הוא חשב שהיא בוגדת בו. זו הייתה תקופה ארוכה בה הם לא הסתדרו והיא ישנה איתנו בחדר בכל לילה".
"באותו הלילה היא החליטה ללכת לישון איתו. אני זוכרת שאמרתי לה, אני לא יודעת למה, שכיף לי שהיא ישנה איתנו, וביקשתי שתישאר. אבל היא הלכה. באמצע הלילה אחותי הקטנה העירה אותי, היא אמרה שהיא שומעת צעקות וריבים. אמרתי לה שלא תדאג והלכתי לראות מה קורה".
חיים שלמים עברו מאז אותו הלילה, אבל לירז זוכרת כל שנייה ממנו. "ראיתי את גופה של אמי שרוע על המיטה הזוגית בחדר השינה שלהם כשחצי גוף מוטל על הרצפה וחצי על המיטה והוא רוכן מעליה. בדיעבד אני מבינה שהוא הכה אותה לפני. הוא ראה אותי, רץ אליי ואמר לי ללכת לחדר ולחזור לישון. כמה שניות, או דקות, לאחר מכן שמענו רעש חזק. כילדה פירשתי את זה כטריקה של מגירה או ארון, אבל זו הייתה ירייה. הוא יצא החוצה מהחדר, שתי שניות אחרי, עם כתמים של דם על החולצה והוציא אותנו מהבית. בדרך למכונית שאלתי אותו לאן הולכים, ואיפה אמא, והוא ענה לי שהיא תכף תבוא. התחלנו לבכות, אחותי ואני. לא הבנו את המשמעות, אבל הבנו שמשהו לא בסדר".
לירז: "אני אפחד ללכת בחוץ, אפחד להביא ילדים. הוא ילך לעבוד, יחסוך כסף, אולי אפילו יקים משפחה. שכחתי איך הוא נראה, אבל מתארת לעצמי שברגע שהוא יקרא בשמי אני אבין"
משפחתה של האם אימצה את זוג האחיות, והן היו מוקפות בבני דודים שלימים הפכו להיות כמו אחיהם, ובהרבה אהבה. אבל את מחיר האובדן והטראומה הן משלמות עד היום. "אני חושבת עליה הרבה. לפעמים זה בשמחה, לפעמים בעצב. מתגעגעת. אי אפשר לתאר את השנים הראשונות אחרי האירוע הזה. זה גיל כזה שאת מתחילה לאט־לאט להבין, וככל שאת גדלה את מבינה שלא תראי אותה יותר, ואז זה נהיה קשה יותר".
במהלך השנים הגיש האב מספר בקשות לקיצור עונשו, אך המשפחה התנגדה. בעוד כשנתיים הוא אמור לסיים לרצות את עונשו, ולירז ואחותה מפחדות מההשלכות. "למרות הטראומה והכאב הצלחתי לייצר חיים, ופתאום עוד שנתיים הוא משתחרר והחיים שלי ייעצרו. העדנו נגדו, ניתקנו איתו קשר, המשכנו בחיים, הצלחנו להיות מאושרות. אני מבועתת מהמחשבה שהוא ישתחרר וירצה לפגוע בנו. אם הוא היה מסוגל לרצוח את אמא שלנו כשאנחנו ערות בחדר ליד, הוא מסוגל גם לפגוע בנו".
משתחררים בלי פיקוח
באופן פרדוקסלי, דווקא אלה שביצעו את הפשעים הכי מחרידים משתחררים לא פעם בלי שום פיקוח או מגבלה, משום שהחוק לא מציע שום כלי משפטי להתמודד איתם ברגע שסיימו לרצות את עונשם. את המציאות הזאת מבקשת לשנות ח"כ קטי שטרית, עם הצעת החוק להגנה על הציבור מפני עבריינים שביצעו עבירות אלימות חמורות.
אם ההצעה תעבור, בטרם השחרור של אסיר שביצע עבירת אלימות חמורה תבוצע לו הערכת מסוכנות. אם האסיר נמצא מסוכן, יוכל היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית המשפט ולבקש שיוציאו לאסיר צו פיקוח. לאסיר המשוחרר יוצמד קצין פיקוח, שיחייב את המפוקח בהגעה לפגישות, בהתייצבות ובדיווח. בנוסף, יוכל צו הפיקוח להטיל על האסיר המשוחרר מגבלות נוספות, כמו על צריכת אלכוהול וסמים, הימצאות מחוץ לבית בשעות מסוימות, רכישת ואחזקת מוצרים מסוימים, וכן מגבלות על מקום מגורים, תעסוקה, וכמובן על מפגש עם נפגע העבירה ומשפחתו, והימצאות בסביבת המגורים שלהם. הפרה של התנאים האלה תביא להחזרתו לכלא.
2 צפייה בגלריה
"העדנו נגדו, ניתקנו קשר, הצלחנו להיות מאושרות. אני מבועתת מהמחשבה שהוא ישתחרר". לירז
(צילום: אלעד גרשגורן)
"מדובר בחוק מציל חיים", מסבירה עו"ד רותי אלדר, היועצת המשפטית שניסחה את ההצעה מטעם ארגון משפחות נרצחים ונרצחות. "עד היום יש פיקוח ומגבלות על עברייני מין, אבל על רוצחים אין פיקוח בעת שחרורם", מוסיפה ח"כ שטרית. "הצעת החוק תפחית ותצמצם באופן משמעותי מעשי רצח או אלימות חמורה על ידי אסירים משוחררים, שעדיין נשקפת מהם מסוכנות לציבור. למדינה יש חובה לשמור על אזרחיה, והצעת החוק באה להבטיח זאת".
דור: "אני זוכר שהוא נתן לי לשתות אלכוהול כדי שארדם ולא אפריע, זוכר שהתעוררתי בבית החולים למציאות חדשה. אף פעם לא הדחקתי את האירוע, היה לי ברור תמיד מה קרה ומה המשמעות"
לירז מרגישה את הזמן שחולף כמו בשעון עצר. "הוא ישתחרר - ואנחנו ניכנס לכלא", היא אומרת. "אני יודעת שאני אפחד ללכת בחוץ, אפחד להביא ילדים לעולם מחשש שהוא יפגע בהם. הוא ילך לעבוד, יחסוך כסף, ישקם את החיים שלו ואולי אפילו יקים משפחה חדשה כשבמקביל החיים שלנו ייעצרו מלכת. אני לא יודעת אם אדע לזהות אותו, שכחתי איך הוא נראה, כנראה בכוונה המוח שלי השכיח את זה ממני. אבל אני מתארת לעצמי שברגע שהוא יקרא בשמי אני אבין שזה הוא".
"במקרה של רצח האם על ידי האב, הילדים למעשה מאבדים את שני ההורים בבת־אחת", מסבירה לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, אמא לגנית ז"ל, שנרצחה בגיל 22 על ידי בן זוג שממנו ביקשה להיפרד. "לא פעם הילדים עדים לרצח האכזרי של אמם. הם חווים לא רק אובדן ויתמות אלא גם טראומה קשה, פחד ובושה".
לדבריה, קיים פער עצום בין הסיוע לילדים שהתייתמו מהוריהם בפעולות איבה ובין הסיוע המצומצם ליתומי רצח נשים. "הארגון היה מעורב בגיבוש תוכנית ממשלתית שהחלה לפעול ב־2011 על מנת להגדיל את הסיוע, הטיפול והתמיכה ביתומי רצח נשים. גם כיום ילדים אלה אינם זוכים לליווי ולשמירה על ביטחונם לקראת השחרור הצפוי של האב הרוצח ממאסר, וזאת למרות שבדוח הוועדה לטיפול בתופעת האלימות במשפחה מ־2016 ישנו סעיף להרחבת סל השירותים והתשתיות הטיפוליות לילדים נפגעי אלימות במשפחה".
"אני זוכר הכל"
את הפחד אותו מתארת לירז מכיר דור היטב. שנים רבות חלפו מאז אותו הלילה בו רצח אביו באכזריות את אימו, אבל את האימה שמעורר בו האיש הזה, שעתיד להשתחרר בשנים הקרובות, הוא חש באותה העוצמה. "החשש ממנו הוא ממשי ומציאותי, ואני לא מוכן להביא ילדים למציאות הזו ולסיטואציה שהם לא יהיו מוגנים. אני מרגיש שזה לא אחראי מצדי", הוא מספר לנו. "הוא מאובחן עם הפרעות נפשיות, ואחותי ואני מפחדים שהוא יבוא להרוג אותנו אחרי שישתחרר".
"הייתי מחובר לאמא שלי ומאוד אהבתי אותה. כשמאבדים מישהו, מאבדים אותו כל פעם מחדש. היא כל הזמן הולכת איתי. את אבא שלי הכרתי חצי שנה לפני הרצח, הם היו גרושים והיא החליטה לחזור אליו".
את הלילה בו התעורר דור לצליל הנורא של אביו המכה את אימו עד מוות הוא לא ישכח לעולם. "אני זוכר איך הוא הרביץ לאמא שלי, אני זוכר איך הוא הרביץ לי, אני זוכר שהוא לא נתן לי ללכת לראות אותה למרות שהתחננתי, אני זוכר שהוא נתן לי לשתות אלכוהול כדי שארדם ולא אפריע. אני זוכר שהתעוררתי בבית החולים עם אחותי למציאות חדשה. עד היום האף שלי עקום בגלל המכות שחטפתי ממנו. אני זוכר את כל האירוע, אף פעם לא הדחקתי את זה. היה לי ברור תמיד מה קרה ומה המשמעות של זה".
הוא גדל אצל סבו וסבתו, אבל מעיד שהם לא היוו תחליף הורי. "הייתי יתום, באיזשהו מקום הייתי הורה לעצמי. כעסתי מאוד, בכיתי הרבה, אבל החלטתי שאני ממשיך לחיות. הצלחתי לשקם את עצמי מבחינה חברתית ואקדמית, שירתתי שירות מלא בצבא. אבל זו טראומה לכל דבר, וזה צילק את הנפש שלי ויצר אצלי חולי נפשי כזה או אחר. אף פעם לא הצלחתי להיות במערכת יחסים, לדוגמא".
אתה יודע להסביר מדוע?
"כשהייתי ילד החלטתי שאני לא מסכים להיות קורבן, יצרתי שכבת הגנה ושכנעתי את עצמי שאני לא צריך אף אחד. זה לא בריא. במהלך החיים אמרו לי הרבה שאני חזק, שיש לי כוחות. זה חישל אותי, אבל זה גם גרם לי נזק בלתי הפיך. אני לעולם לא אהיה מי שהייתי יכול להיות.
"אני חי בפחד שיום אחד אני פשוט אראה אותו ברחוב. צריך לבחון את רמת המסוכנות לפני שחרור של אסיר ולבחון מוכנות ומסוגלות לחזור באופן דומה על המעשים שלו. אני לא קורא חדשות כי זה כואב מדי. אני יודע שכרגע יש המון ילדים יתומים, שחווים את מה שאני חוויתי".
