הערב של 28 ביולי היה מעורר תקווה. אחרי שבועות ארוכים בתחושה שהמאבק במגפה הגיע למבוי סתום, נשא פרויקטור הקורונה החדש, פרופ' רוני גמזו, נאום כניסה מרשים ומשכנע. הבשורה בדבר העברת האחריות על מערך קטיעת שרשראות ההדבקה לצה"ל, כמו גם הצורך ב"חוזה חדש" עם הציבור, הפיחו רוח של תקווה בים הייאוש. חודשיים חלפו ומהנאום ההוא לא נותר הרבה. בין אם נכשל או הוכשל, יש רגעים שבהם צריך אדם לקחת אחריות, לשים את המפתחות וללכת הביתה. מבחינת גמזו, הרגע הזה הוא עכשיו.
הוא לא היה המועמד הראשון לתפקיד. אפילו לא הרביעי. הוא לקח את התפקיד אחרי שפרופ' גבי ברבש ויתר עליו ברגע האחרון. ההבדל בין השניים היה מהותי: ברבש האמין בקבלת סמכויות ואילו גמזו האמין בלקיחתן תוך כדי תנועה. במילים פשוטות - גמזו החליט לזרום והאמין שיהיה בסדר, כי עם הזמן הוא יקבל את ההשפעה והגיבוי שלהם הוא זקוק.
בראשית הדרך זה גם נראה כך וראש הממשלה בנימין נתניהו הבהיר פעם אחר פעם שהוא מעניק לפרויקטור את כל הגיבוי. אלא שבקונסטלציה הפוליטית המסובכת שבמסגרתה נשען נתניהו באופן כמעט בלעדי על הסיעות החרדיות - לגמזו לא היה סיכוי מהתחלה.
המחלוקת הראשונה נסובה על מספר האנשים שיוכלו להתפלל בבתי הכנסת והדרישה ליישר קו בין ההתקהלויות בהם לבין יתר החללים הסגורים. זו הייתה דרישה מוצדקת מבחינת החרדים, אלא שאז הגיע המשבר הראשון והמשמעותי סביב הטיסות לאומן. ההצהרות החד-משמעיות של גמזו על כך שלא תהיינה טיסות, והמכתב המפתיע שלו לשלטונות האוקראינים בדרישה לאסור כניסת ישראלים, התחלפו תוך שבועיים בשתיקה והתחמקות שלו מהתייחסות לנושא.
זה היה רק שיעור ראשון של גמזו, אבל נזרעו בו הזרעים הראשונים למשבר האמון ותחושת המיאוס ההדדית בינו לבין נתניהו, שלשיאם הגיעו השבוע כשראש הממשלה ביטל באופן גורף את המלצת הפרויקטור להימנע מהידוק חריף של הסגר, וכשגמזו אמר למקורביו שהוא "צופה בסיוט הזה עם בחילה".
נראה שתוך זמן קצר גמזו הפך מהבטחה למעמסה. העובדה שמספרי המאובחנים המשיכו לזנק, ובמקביל הוא הפך לסדין אדום בעיני החרדים, חידדה את ההרגשה שהוא מהווה נטל. הניסיונות של השר אריה דרעי ושל יעקב ליצמן לטרפד פעם אחר פעם את "מתווה הרמזור", שהיה תוכנית הפעולה המרכזית שלו, הבהירו לו שהוא רחוק מלהיות בוס יחידי. ספק אם הוא בכלל "בוס". ההתייחסות החריגה שלו להחלטה על הידוק המגבלות בניגוד לעמדתו הבהירו שגם הוא כבר הפנים את מקומו: יועץ. לא יותר מזה.
במידה רבה הוא הביא את זה על עצמו. העובדה שלא הצליח לייצר דיאלוג או שיתוף פעולה עם המגזר החרדי והחברה הערבית - שתי הקבוצות עם שיעורי התחלואה הגבוהים ביותר – ועוד כשהוא מקפיד להטיף להם מדי יום באמצעי התקשורת, התהפכה עליו תוך זמן קצר.
גמזו על דחיית עמדתו בעניין הסגר: "מכבד את ההחלטה"
(צילום: לע"מ )
וזו לא הטעות היחידה שלו. שיטת גמזו בניהול המשבר עבדה כך: קודם הוא הצהיר מה יעשה ורק לאחר מכן החל לפעול. מי שמכיר אותו יודע שהתדמית הציבורית שלו חשובה לו במיוחד ואור הזרקורים אהוב עליו, אלא שאת התחביב הזה היה צריך לנהל אחרת. צניעות וענווה לא היו שם. הוא יצר רף ציפיות גבוה במיוחד, ולכן גם הכישלון בולט באותה מידה.
פרופ' רוני גמזו הוא איש מקצוע מובחר שעזב, גם אם באופן זמני, את אזור הנוחות והממלכה שלו - בית החולים איכילוב שאותו הוא מנהל. גם אם נראה שנהנה מהפרופיל הציבורי שנלווה לתפקיד הפרויקטור, וגם אם הוא רואה בכך מקפצה לפוליטיקה, בהחלטה שלו להיכנס לקבל את המושכות הייתה מידה רבה של אלטרואיזם ורצון אמיתי וכן לשנות.
אלא שכל זה כבר לא משנה עכשיו. גמזו מצהיר שלא יתפטר ושישוב לאיכילוב רק ב-1 בנובמבר, כפי שהתחייב. אולם הימים האחרונים הבהירו שאין סיבה שיישאר בתפקידו אפילו עוד יום אחד. הוא לא משפיע על קבלת ההחלטות, והטחת ההאשמות בינו לבין נתניהו מבהירות שהוא גם לא ישפיע. גם כעת לא יוריד מכבודו לומר: "ניסיתי ולא הצלחתי". בסיטואציה הנוכחית זה עלול אף להוסיף לו כמה נקודות ציבוריות.
לכן, אין טעם שיישאר עוד בתפקידו. המשבר הזה לא זקוק עכשיו ליועץ אלא למנהל. ואולי גם לנס.
- אדיר ינקו הוא כתב הבריאות של ynet
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
