ישראל ליכטנשטיין, איש זק"א, משחזר את אירועי הזוועה בהר מירון
(צילום: שמיר אלבז)
אימי הלילה הקשה במירון ירדפו את אנשי כוחות ההצלה שהיו במקום עוד זמן רב. החייאה אחרי החייאה, ילדים ובני נוער שמתו בזה אחר זה, וצרחותיהם הנוראיות של הפצועים ילוו את מי שהגיעו - במקרים רבים בהתנדבות - כדי להציל חיים. את התחושות הקשות העצים המעבר הקיצוני בין שמחת ההילולה לאסון.
אחד המתנדבים היה ישראל ליכטנשטיין, תושב כרמיאל ומתנדב ותיק באיחוד הצלה וזק"א. בנוסף הוא עובד כאיש שירות של קופת החולים מאוחדת במחוז הצפון, כך שהמשיך וטיפל בפצועים גם בשלב שבו הם כבר טופלו בבית החולים זיו בצפת. בשיחה עם ynet הוא שחזר את רגעי האסון.
"בסביבות 01:00, משהו כזה, ישבתי בחפ"ק וקיבלנו דיווח על איזה אירוע קטן, על רמפה שהתמוטטה", סיפר ליכטנשטיין. "דיברו בהתחלה על שניים, שלושה מחוסרי הכרה בלבד. הבנתי היכן המיקום וזינקתי. תוך כדי הגעה, הוציאו לנו שלושה מחוסרי הכרה. התחלנו לבצע בהם החייאה. מהר מאוד, ממש תוך שתיים-שלוש דקות הבנו שמדובר באירוע רב-נפגעים בסדר גודל ענק".
"זה היה אירוע בלי סוף", הוסיף ליכטנשטיין. "הגופות והפצועים הגיעו אחד אחרי השני. זה היה לעבור מאחד לאחד, להרביץ החייאות. אני לא זוכר סדר גודל כמו שראיתי שם". הוא העריך כי טיפל ב20 נפגעים לפחות. "עברתי מאחד לשני, כל אחד בסוג הטיפול שלו. היו גם החייאות מוצלחות, אבל רובן, לצערנו, לא צלחו".
ליכטנשטיין, שגם היה בעבר בזירות פיגועים, לא זוכר אסון בסדר גודל שכזה. "אנשים מגיעים להילולה, מגיעים על שתי רגליים, באים לשמוח, לרקוד. כמויות אדירות של אנשים חזרו לא על הרגליים, אלא בתוך שקיות. זה אירוע חריג שלא ראיתי. לא נתקלתי במצב שצריך לעשות החייאות מקבילות, באותו הזמן, בפרק זמן קצר על כך כך הרבה פצועים. זה אירוע נדיר לחלוטין".
באיחוד הצלה פועלת יחידת חוס"ן, שתפקידה לתת סיוע נפשי לנוכחים בזירת אסון ולמתנדבים עצמם. "כרגע קשה לעכל את מה שראינו ועברנו, אני מאמין שזה יגיע בהמשך, אבל אנחנו בשליחות ושלוחי מצווה אינם ניזוקים, אנחנו נמשיך הלאה, לעזור".
"קיבלנו שיחה ממנהל המרחב שלנו, כל אחד באופן פרטני", הוסיף ליכטנשטיין. "אפשר לומר שהשנים והזמן והאירועים שעברנו מחסנים, מחשלים. ראינו כבר הרבה, הרבה, הרבה אירועים. בזירה עצמה היו כוננים צעירים שלא עמדו במראות. נתתי להם את הכתף והתמיכה. ראינו כוננים שפשוט פרצו בבכי, והיה מאוד, מאוד קשה לראות את החבר'ה שלנו, הפנתרים, בצורה כזו. אנחנו עם האמונה, עם כוח, להבין ש'צדיק ה' וישר בכל דרכיו'. אנחנו מאמינים בזה וזה הכוח שבזכותו ממשיכים הלאה לפעול ולעשות".
אתה בן אדם דתי, ואתה יודע, אומרים 'שלוחי מצווה לא ניזוקים'. ואנשים באים לקיים את המצווה במירון, את ההילולה. איך מסבירים דבר כזה, ניתן בכלל לתפוס בשכל?
"כתוב 'משפטיך תהום רבה'. תהום רבה, אדם שמסתכל אל התהום, הוא מסתחרר. נסתרות דרכי ה', אנחנו לא מבינים בזה. גם השנה שחלפה עם כל הקורונה וכל ההרוגים, אנחנו לא חושבים שאנחנו יכולים לנהל את מה שקורה פה. אנחנו כולנו בשר ודם ומאמינים שהשם חף מטעויות והוא עושה מה שצריך הכי טוב".
בתום הלילה שבו, מטבע הדברים, נותר ער - זכה ליכטנשטין לשעת שינה לפני שיצא לעבודתו: לסייע למבוטחי קופת החולים מאוחדת שאושפזו בבית החולים זיו. בהמשך, הוא וחבריו דאגו לחבילות שי למאושפזים.
בית החולים זיו קלט את המספר הגבוה ביותר של נפגעים, יותר מ-50. עוד בשעות הלילה המאוחרות הוטסו ארבעה מהם, שסבלו מחבלות ראש, לבתי החולים רמב"ם בחיפה והדסה עין כרם בירושלים, לטיפול במחלקות נוירוכירוגיות. עם כניסת השבת נותרו בבית החולים זיו רק שמונה מאושפזים, אחד מהם ילד בן 14 שאושפז במחלקה לטיפול נמרץ בילדים. מצבו בינוני והוא בהכרה. מצבם של הפצועים האחרים יציב.
בין הפצועים שהגיעו לביה"ח זיו היו שישה ילדים. רופא הילדים, ד"ר מייקל הררי, שקיבל את הילדים הפצועים, אמר: "גם הצוותים פה בבית החולים הפתיעו אותי לטובה. מספיק היה לשלוח הודעת SMS לאנשי הצוות והם התייצבו פה כמו שעון".
