חיים רמון בריאיון לאולפן ynet על הספר החדש
(צילום: שחר גולדשטיין)
ב-13 ביולי 1992 הושבעה ממשלתו של יצחק רבין. בגיל 42 נשבעתי אמונים למדינת ישראל כשר הבריאות. אשתי לשעבר, פנינה רמון ובתי נוי ישבו מולי ביציע הכבוד, אבל מחשבותי נדדו אל אבי, האיש קשה-היום, אהוב לבי, שנפטר 20 שנה קודם לכן, והיה כל כך חסר לי. דמעות עלו בעיני. מה לא הייתי נותן כדי שיהיה פה. כמה היה גאה בי. חשבתי גם על סבַי וסבתותי, דודַי ובני דודַי שנרצחו בשואה. במינויי לשר במדינת היהודים ראיתי ניצחון על החיה הנאצית.
זכרה של משפחתי שהושמדה בשואה הציף אותי גם כל אימת שעסקתי בעניינים הקשורים לביטחון המדינה, שבהם הייתי פעיל לאורך השנים כשר וכחבר כנסת, וזאת מהסיבה הפשוטה שרציתי להבטיח כי העם היהודי לעולם לא יעבור עוד שואה.
שימשתי בממשלת רבין גם כשר הממונה על הקשר בין הממשלה לכנסת, ניצלתי את הבמה הזאת כדי לבטא את הדגשים הספציפיים שלי בנוגע לתהליך המדיני. את עמדותי בסוגיה הפלסטינית כבר תיארתי. מאמצע שנות ה-80 גיבשתי תפיסה פרגמטית שחותרת לשינוי הסטטוס-קוו. גישתי באה לידי ביטוי הן במאמצי לקדם נסיגה חד-צדדית מעזה, עוד לפני האינתיפאדה הראשונה, והן בתפיסתי הבסיסית את התהליך המדיני עם הפלסטינים. כמובן, האפשרות המועדפת מבחינתי הייתה השגת הסדר מדיני כולל, אבל בה בעת ידעתי שבטווח הנראה לעין הדבר אינו אפשרי. יש לזכור שבתחילת שנות ה-90, האמנה הפלסטינית עדיין שללה את זכות קיומה של מדינת ישראל וקראה לחיסולה. הבנתי שצריך לוותר, ולו זמנית, על החזון של הסדר כולל, ותחת זאת להציב מטרות צנועות שיאפשרו להתניע תהליך של משא ומתן.
לכן, בכל הזדמנות הצגתי מעל דוכן הנואמים בכנסת את המתווה שגיבשתי. תחילה, יש להציע לפלסטינים הידברות על ארבעה עקרונות בסיסיים: הפלסטינים יקימו אוטונומיה ברוב שטחי יהודה ושומרון; עזה וההתנחלויות לא ייפגעו לפי שעה; ישראל תמשיך לשלוט על מעברי הגבול עם ירדן ומצרים; סוגיית ירושלים תידון בהמשך בנפרד.
פעלתי לגייס את רבין לתמוך במתווה שהצגתי. זה לא היה דבר של מה בכך, שכן רבין, במהותו, היה איש מעשה ולא איש חזון. רוב חייו ראה את היחסים עם הפלסטינים מבעד לעדשה צבאית-ביטחונית ופקפק באפשרות להשיג הסדר שלום עמם. ואולם ב-1992 ניכרו סדקים בגישתו הפסימית.
פתיחותו היחסית נבעה בעיקר מפקפוקו ביכולתה של החברה הישראלית להמשיך לשאת במלחמות ובמחירן הכבד. רבין ראה את הבניינים ברחוב אשי, סביב ביתו ברמת אביב, מתרוקנים מיושביהם במלחמת המפרץ. הוא שמע את הקולות של הדור הצעיר שהעידו על כרסום בנכונות להתגייס להגנה על המדינה. הוא היה איש שטח וחש את כיוון הרוח. לכל אלה התווסף גם היבט אישי: נכדו, יונתן בן ארצי, התגייס. רבין הזדהה עם דאגתן של המשפחות ששולחות לקרב את בני הדור השלישי.
בה בעת, הוא הושפע גם מלקחי העבר: הוא חש החמצה גדולה על כך שמנחם בגין, ולא הוא, חתם על הסכם השלום עם מצרים. את המהלך המדיני עם המצרים החל רבין בקדנציה הראשונה שלו כראש הממשלה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, אך הוא הספיק לחתום עם סאדאת רק על הסכם ביניים. כתר השלום נקשר לראשו של בגין. רבין חיכה להזדמנות לכרות הסכם היסטורי משלו.
והוא גם לא אהב את ההתנחלויות. תיעב את גוש אמונים. לא את האנשים, אלא את הרעיון של התנחלות בשם אידיאולוגיה. רבין נשא צלקת מפרשת "קדום", בקדנציה הראשונה שלו, שראשיתה בניסיון התיישבות של גוש אמונים בסבסטיה. בהוראת הממשלה פונו המתנחלים על ידי צה"ל, אך שמעון פרס, שכיהן כשר הביטחון, תמך בפשרה עמם. בסופו של דבר אושרה התיישבותם במחנה הצבאי "קדום", ולימים הוקם שם היישוב קדומים.
לעומת פרס, רבין ראה במתנחלים פורשים שלא מקבלים את מרות המדינה; מרימים יד על הדמוקרטיה. לכן, מתחילת הקדנציה היה נחוש ליישם, ואכן יישם, את הבטחת הבחירות שלו: הוא לא אִפשר הקמת מה שכינה "התנחלויות פוליטיות" חדשות, והקפיא כמעט לגמרי את הבנייה בהתנחלויות קיימות באזורים אלה.
זה היה המצע שעליו בניתי בהדרגה את השיח בינינו בתחום המדיני. ב-1992 רבין כבר היה שועל ותיק, בן 72. בגיל הזה לא קל להשתנות מפרגמטיסט חשדן למנהיג פורץ דרך. רבין נזקק לשכנוע. ובשביל זה בדיוק הייתי שם - אותו "בחורצ'יק" שרבין נהג לא פעם לבקר בחריפות בישיבות מרכז המפלגה בשל עמדותיו היוניות. כעת ידעתי שאפשר להשפיע עליו ולרכך אותו.
כמובן, היו עוד אנשים שהתגייסו למשימה, אבל איתי רבין הרגיש בנוח. הוא לא חשד בי באידיאליזם מוגזם. כמוהו, גם התפיסה שלי בנוגע לפלסטינים הייתה פרגמטית. לא נימקתי את תמיכתי בהסכם בטיעונים של צדק ומוסר. ראיתי בסכסוך בעיה שיש לה פתרון מדיני ריאלי. רבין הזדהה עם הגישה הזאת.
יחסַי עם רבין הלכו והתהדקו. ידידי עוזי ברעם סיפר לי לאחרונה כי בין הפתקים ששמר בארכיונו נמצא פתק שבו נכתב כך:
רבין ופרס הם אמנם בקונפליקט אבל שניהם רוצים את ברק. מי שהחזיק יותר חזק מברק היה פרס, שדחף אותו לממשלה. כששאלתי את רבין פעם: 'רמון או ברק?' השיב 'רמון' בלי למצמץ כלל.
חלופת הפתקים בין רבין לערפאת
את ארבעת העקרונות להידברות עם הפלסטינים הצגתי ביוזמתי. לא קיבלתי את אישורו של רבין לקדם אותם בפומבי. עם זאת, חשתי שהמתווה הולם את השקפתו. כשדיברנו בארבע עיניים על הדברים שנשאתי בכנסת, הוא הציב מגבלות. אחד הנושאים שהתעקש עליהם תחילה היה הרכב הנציגות הפלסטינית. בעיניו, אש"ף היה בבחינת "סדין אדום". הוא הטיל וטו על הידברות עם אנשי הארגון וטען כי יש להידבר עם נציגות מהשטחים שאינה חלק מאש"ף.
כעבור זמן מה התרכך, חלקית. הוא הסכים לנציגות פלסטינית שתכלול אנשי אש"ף מהשטחים, אך עמד על כך שהנהגת אש"ף בטוניס - שכונתה "אש"ף חוץ" - תהיה מחוץ לתמונה. אמרתי לו שההבחנה בין אש"ף בשטחים לבין אש"ף בטוניס היא פיקציה, עוד "ישראבלוף". בטוניס יושב מטה הארגון, והוא שקובע את סדר היום הפלסטיני. רבין התמיד בהתנגדותו, אך כשעמדה על הפרק הזדמנות קונקרטית למגעים עם הפלסטינים, היה מוכן להתגמש.
קיץ 1993 היה הקיץ של שיחות אוסלו. לא הייתי מעורב ביוזמה, וכמו רבים אחרים לא ידעתי עליה בזמן אמת. אדריכלי אוסלו מהצד הישראלי, ומי שניהלו את השיחות בפועל, היו פרס ואנשיו: אורי סביר, יוסי ביילין, אבי גיל, רון פונדק ויאיר הירשפלד. מהצד הפלסטיני ניהל אותן אבו עלא. עד הרגע האחרון התנהלו המגעים תחת מעטה של חשאיות. האור הירוק שנתן רבין לפרס לנהל את השיחות משקף את התפנית שהתחוללה בעמדתו: זו היתה הפעם הראשונה שהסכים למגעים עם אש"ף טוניס.
בזמן אמת, כשיוזמת אוסלו עדיין הוסתרה מפני, נוכחתי בהתרככות של רבין בדרך אחרת, במסגרת ערוץ הידברות נוסף, שפעלתי בו ביולי 1993, בכפוף לרבין, ושהתנהל במקביל לשיחות אוסלו.
מעטים יודעים שהיה ערוץ הידברות כזה. גם הוא נשמר אז בסוד. היוזמה באה מצד אחמד טיבי, שפעל בשליחותו של אבו מאזן - אז מספר שתיים באש"ף. טיבי היה מיודד עמי על רקע פעילותנו בכנסת וסייע לי רבות במשא ומתן עם המפלגות הערביות לפני הרכבת הקואליציה. באחד הימים, בתום אחד מנאומַי המדיניים, ניגש אלי וביקש לדעת אם המתווה שאני מנופף בו משקף את עמדת רבין. השבתי שרבין מעולם לא הטיל וטו על המתווה, ושאני רואה בזה אות להסכמה שבשתיקה. טיבי שאל כיצד לדעתי יגיב רבין אם אש"ף יהיה מוכן לקבל את המתווה כבסיס למשא ומתן. עניתי, על דעת עצמי, שאין לי ספק שרבין יסכים להידבר עם אש"ף. כשפניתי אליו בהמשך התברר כי תחושתי לא הטעתה אותי.
על דעתו של רבין ניסחנו, טיבי ואני, ארבע שאלות. הן הועברו ליאסר ערפאת באמצעות טיבי ואבו מאזן ונוסחו בכתב יד על דף נייר.
בחסות חשכת הלילה בא טיבי ללשכתי במשרד הבריאות. דאגתי שלא יהיה בה איש מלבדנו. ניסחנו יחדיו את השאלות והוא תרגם אותן לערבית. השאלות תאמו את ארבעת העקרונות שהצגתי כבסיס להידברות, והן מתפרסמות כאן לראשונה.
טיבי ביצע את שליחותו, ובתוך זמן קצר מסר לנו את תשובותיו של ערפאת לכל שאלותינו. במסמך התשובות בערבית היו חמישה סעיפים. תשובה לכל אחת מארבע השאלות, וסעיף בנוגע ל"הצהרת העקרונות" שתיחתם בבוא היום בין ישראל לבין אש"ף ותשקף הכרה הדדית.
כשחזר טיבי עם התשובות, הוא תרגם לי אותן לעברית בעל-פה. הבנתי שהתשובות חיוביות, ומיהרתי ללשכתו של רבין. כמו כל פגישותינו בנושא, גם זאת נערכה בארבע עיניים, מאוחר בערב, הרחק מעיני יועצים ומקורבים, כולל שמעון שבס, מנכ"ל הלשכה. רבין לא רצה לערב שום גורם נוסף במהלך הזה.
מאחר שטיבי תרגם את התשובה בעל-פה, הצעתי שמישהו מהצד שלנו יתרגם אותה בכתב. רבין ביקש מקצין דובר ערבית בלשכת המזכיר הצבאי, הסמוכה ללשכתו, שיתרגם את הפתק. או אז הבנו שמחלוקת אחת נותרה. ערפאת לא השיב בחיוב לשאלה הנוגעת לאחריות הביטחונית על ההתנחלויות, אלא הציע שהביטחון הפנימי (קרי, השיטור) בגדה יהיה באחריות הפלסטינים, ורק הביטחון החיצוני באחריות ישראל.
להלן תמצית התרגום לעברית:
1. שני השלבים: אנו מסכימים לשני שלבים שלב מעבר ושלב סופי.
2. ירושלים: אנו מסכימים שמעמדה של ירושלים יידון במסגרת השלב הסופי.
3. ההתנחלויות: אנו מסכימים שמעמדן יידון בשלב הסופי. בשלב המעבר הן יישארו באחריות הצבא הישראלי.
4. הביטחון: בתקופת המעבר יהיה הביטחון החיצוני באחריות ישראל, וביטחון הפנים יהיה באחריות הרשות הפלסטינית.
5. אנו סבורים כי לכל הסכם על "הצהרת עקרונות" חייב להתלוות צעד משמעותי גדול בין הארגון [אש"ף - ח"ר] לבין ממשלת ישראל, לפני פרסום ההסכמים והחתימה על ההצהרה.
לא הסכמנו לתשובה בנוגע לביטחון. עמדתנו הייתה שגם בתקופת הביניים השיטור בהתנחלויות צריך להישאר בידי ישראל. פניתי לטיבי בבקשת הבהרה. גם הפעם, תשובת אש"ף לא בוששה לבוא. הפלסטינים הסכימו לתקן את תשובתם על פי עמדתנו.
8 צפייה בגלריה
רמון מודיע לרבין על כך שהפלסטינים מסיכים לדרישות הישראליות
(מתוך הספר "נגד הרוח" של חיים רמון)
כך, בכמה פגישות חשאיות וחילופי דברים בכתב, חזיתי במו עיני בתזוזת הקרחונים: אחרי עשורים של איבה ושתיקה, ממשלת ישראל ואש"ף התעוררו מהתרדמת המדינית. ראיתי כיצד נסללת הדרך להסדר ראשוני בינינו לבין הפלסטינים.
אלה היו ימים של פריצת דרך. כך חשתי, בלי לדעת עד כמה קרוב בפועל ההסכם במסגרת מסלול אוסלו, שעדיין נשמר ממני בסוד.
באוגוסט 1993 קיבלתי מרבין רמז ראשון לכך שקורה משהו חשוב. כמנהגי מדי קיץ באותן שנים, תכננתי לנסוע לחופשה בצרפת כדי לבקר את אחי ירמי שהתגורר שם. כשהודעתי על תוכניתי לרבין, הוא כמעט נשנק, וביקש שאבטל. כשביקשתי סיבה הוא לא פירט, ורק אמר שהוא צריך שאהיה זמין ושייתכן שיצטרך לשלוח אותי לאנשהו באירופה. רק כשאמרתי לו שאוכל לקטוע את חופשתי בכל עת, אם יתעורר הצורך, ושאהיה במרחק שעות טיסה מעטות מכל יעד באירופה, נחה דעתו. הוא אישר לי לנסוע, והותיר אותי בלי הסבר.
מאחר שהאפשרות להידברות עם הפלסטינים עמדה אז על הפרק, ורבין ואני עסקנו בה, הנחתי כי מדובר בזה. אבל, כאמור, לא ידעתי על המסלול בנורווגיה. לא ידעתי שרבין הביא בחשבון שיזדקק לי בגלל משבר שהתגלע בשיחות על סוגיית ירושלים. תוכנית המגירה שלו, למקרה שהשיחות ייקטעו, הייתה לקדם באמצעותי את ההידברות בערוץ המקביל.
נסעתי לאחי כמתוכנן, וכעבור כמה ימים, כשהגיח לאוויר העולם ההסכם חסר התקדים בין ממשלת ישראל לבין אש"ף שנחתם באוסלו, התחוורה לי התמונה הכוללת.
בסוף אוגוסט, לאחר החתימה על הסכם אוסלו הראשון ולאחר שדבר קיומם של המגעים שקדמו לו פורסם בתקשורת, הבנתי שהערוץ המקביל שבו פעלתי היה מעין רשת ביטחון עבור רבין, ערפאת ואבו מאזן. שיחות אוסלו נערכו הרחק מהם, באמצעות מתווכים. כל אחד מהמנהיגים רצה לוודא שלצד השני יש כוונות רציניות וכי מה שמתחולל באוסלו אינו בלוף. רבין ניצל את מגעי עם טיבי כדי לבדוק את עמדת אש"ף, ואילו ערפאת ואבו מאזן בדקו באמצעות טיבי אם רבין אכן עומד מאחורי ההסכמות המתגבשות באוסלו. כך, מבלי דעת, סיפקנו אישוש לשולחינו על כך שפרס, מצד אחד, ואבו עלא, מצד שני, אינם פועלים על דעת עצמם.
שמחתי על תרומתי הצנועה למהלך ההיסטורי, אך שמחתי יותר על המהלך עצמו. סוף-סוף, הספינה מנווטת לכיוון הרצוי. סוף-סוף, החזון המדיני שהוביל את דרכי בפוליטיקה קורם עור וגידים.
בהסכם אוסלו קרו בעיני שני דברים חשובים. האחד, עצם ההכרה ההדדית ההיסטורית בין ישראל ואש"ף, והשני, היותו הסכם בר-קיימא. זה לא היה הסכם חובק-כול, אלא פשרה סבירה וריאלית שהתאימה לנסיבות: הסכם ביניים שנועד להתמודד עם כמה סוגיות עיקריות בסכסוך הישראלי פלסטיני.
לחיצת היד הרפה וההיסטורית
טקס החתימה על הסכם אוסלו נועד להיות אירוע שמסמריו הם "מספרי שתיים" - פרס ואבו מאזן - שאינם בהכרח מקובלים על "מספרי אחת", רבין וערפאת. פרס, כאדריכל אוסלו, רצה להיות במוקד החגיגה, ורבין לא רצה להשתתף בטקס. הוא לא חש בנוח להיות מזוהה עם האירוע, אף שאִפשר את קיומו. הוא לא רצה להושיט יד לערפאת. כמובן, היה לו גם שיקול פוליטי: הוא רצה לשמר את תדמיתו בציבור כאיש המרכז השפוי והשקול.
הטקס נקבע ליום שני, 13 בספטמבר 1993, בוושינגטון. ביום שישי בערב, 10 בספטמבר, הודיע רבין שאין בכוונתו לנסוע לוושינגטון. באותו זמן כבר עלתה האפשרות שערפאת ישתתף בטקס. דווקא בגלל זה חשבנו - גם איתן הבר, ראש לשכתו של רבין, וגם אני - שרבין צודק. הוא אינו צריך "להתלכלך" במגע ישיר עם ערפאת, שנתפס בציבור כטרוריסט שפל. לעומתנו, שמעון שבס טען שאם ערפאת משתתף בטקס, גם רבין חייב לבוא. הסכם מדיני בין ישראל לפלסטינים, אמר, הוא אירוע שכל העולם ישב ויצפה בו, והוא צריך להיחתם בידי מנהיגים, לא בידי עוזריהם או סגניהם. רק כך תהיה לו לגיטימציה ממשית.
בליל שבת, אחרי שרבין אמר בטלוויזיה שלא ייסע, טלפן אלי טיבי. הוא הסביר שהוא פונה בשם "הראיס", ערפאת, שרוצה לנסוע לטקס, אבל לא מוכן לעשות זאת בלי שמקבילו, רבין, יבוא גם הוא. באותו רגע הבנתי ששבס צודק. אמרתי לטיבי: "בוא אלי הביתה לרמת השרון, ונראה מה אפשר לעשות". הזמנתי גם את שבס. שניהם הגיעו לביתי, ופתחנו בסבב טלפונים לילי שנמשך שעות, כדי להפוך את הטקס לאירוע של "מספרי אחת". טיבי דיבר עם הנהגת אש"ף בטוניס, שבס דיבר עם רבין, ואילו אני דיברתי עם אבו מאזן. איתן הבר, מצדו, דיבר עם וושינגטון ודיווח כי הנשיא ביל קלינטון ישמח לארח את מנהיגי שני העמים על מדשאת הבית הלבן.
לפנות בוקר נפל הפור. רבין החליט לנסוע, ובאותה הזדמנות נדונה גם לחיצת היד. שבס הכתיב את הנוהל: לחיצת היד תהיה רפה, קצרה ולא דרמטית.
