הריחוק המתמשך מהתלמידים, הקושי להגיע אל כל אחת ואחד ולו במבט והציפייה שימציאו את עצמם כל יום מחדש ויצליחו לרתק וללמד שעות ארוכות ביום בזום ולהסתגל להנחיות ולמגבלות המשתנות כואבות ומתסכלות את צוותי ההוראה.
8 צפייה בגלריה
"קירוב טכנולוגי במקום ריחוק חברתי". המונולוגים של מאיר, שיאל, שני, שרון, שירלי וכרמית
המורות והמורים מתגעגעים לתלמידים. הם כואבים את הכאב ואת חוסר האונים של התלמידים שהפסידו חומר לימודי רב על אף המאמצים הרבים שהם עושים בכדי לצמצם פערים, את הבדידות והריחוק מהחברים ומבית הספר וחוסר הוודאות.
בשנה האחרונה הפכו צוותי ההוראה שלא בצדק לשק החבטות הלאומי של ההורים והציבור בכלל בשל מחדלים של מקבלי ההחלטות. אנו מביאים כאן מונולוגים של מורות, מורים ומנהלות.
"מחסור בסיסי בתקשורת אישית"
מאיר פרייליכמן, מחנך כיתה ד' בבית הספר היסודי דעת מבינים בפתח תקווה: "הימים האלו הם ימים לא קלים למי שאוהב את עבודתו כמורה. חוסר היכולת לפגוש את התלמידים פנים אל פנים, ולא זום אל זום, גורמת לתלמידים ולמורים מחסור בסיסי בדבר שהכי חשוב לבן אדם – תקשורת אישית עם האדם השני.
"כשהחלטתי להיות מורה, למרות שאני עו"ד ובעל תואר שני במשפטים, אחד הדברים שאמרתי לכל מי ששאל 'למה', היה שאני לא מסוגל לשבת כל היום מול מחשב ולכתוב עתירות ומכתבי התראה, אלא חייב את המפגש האישי הזה עם התלמיד, שהוא כמו שתיל קטן שנזרע באדמה – אתה רואה את תהליך הצמיחה שלו מיום ליום ומשבוע לשבוע. אתה 'משקה' אותו בחומר לימודי ובעיקר בערכים, ואז אתה רואה אותם מתפתחים מול עיניך.
"כשאנחנו לומדים מרחוק, האתגר של חוסר המפגש עם התלמיד גורם למורה לא להצליח לעקוב באותה מידה אחרי ה'שתיל' שלו. יש כמובן כל מיני דברים שאנו מנסים לעשות ופשוט 'להמציא את עצמנו מחדש', אבל עדיין המפגש האישי עם התלמידים, הרעש של החזרה מההפסקה ואפילו ההפרעות והצחוק בשיעור כל כך חסרים. הלוואי שייגמר כבר".
"בזום זאת שמחה מהולה בעצב"
כרמית גלעדי, מנהלת בית הספר בן גוריון בגבעתיים: "הדבר הקשה ביותר בהוראה בעידן הקורונה הוא היעדר המפגש הפיזי עם התלמידים והקשר פנים אל פנים בכיתה. אנחנו עושים מאמצים גדולים כדי לשמור על קשר עם התלמידים דרך הזום, באמצעות שיחות אישיות ומפגשים קהילתיים וקבלות שבת מקוונות, אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר כמו המפגש הבלתי אמצעי בכותלי בית הספר.
"יש חסך בכל מה שקשור לעשייה החברתית, למשחקים בהפסקות, לטקסים ולהתנסויות השונות במרחב הבית ספרי. אנחנו כאנשי חינוך מתגעגעים למפגש עם התלמידים כל בוקר, לרעש ולהמולה בכיתות, לחיבוק ולמבט בעיניים. החלל הזה הוא כאב יום-יומי שלנו כמורים. כשאנחנו פוגשים את התלמידים בזום זאת שמחה מהולה בעצב, אנחנו שמחים שהטכנולוגיה מייצרת פלטפורמה למפגש, אבל לא יכול להיות תחליף אמתי למפגש הפיזי.
"זאת הזדמנות לעשות שינויים משמעותיים במערכת החינוך ולהיערך ליום שאחרי. במרחק הזמן יהיה צריך לבחון אילו מיומנויות השתכללו אצל הילדים ונצטרך ליצור עבורם משימות חדשות. מוטלת עלינו האחריות להיות ערניים להיבטים רגשיים, התפתחותיים וחברתיים אצל התלמידים ולתת לכל תלמיד את התמיכה שהוא זקוק לה, כדי להפיק תועלת מהתקופה הזאת. אנחנו בבית הספר נותנים למורים מרחב חופשי בשיעורי הזום להתייחס גם למענים רגשיים".
"בשנה הבאה נידרש להשלים פערים, בעיקר חברתיים"
רוחלה טל, מנהלת דרכא בגין גדרה: "אנו נמצאים בתקופה קשה, שונה ומאתגרת. תקופה שלא הכרנו בעבר. אני, כמנהלת, מוטרדת מהשלכות רבות שיכולות להיות לתקופה זו, ובניסיון יום-יומי למצוא פתרונות ולשמור על מהלכי למידה תקינים. בעיה שמדירה את שנתי, היא ההשקעה בהיבטים החברתיים הרגשיים של התלמידים.
"חסר מאוד הקשר הישיר עם התלמידים וגם עם המורים. שום שיחה מקוונת לא יכולה להחליף את הקשר הישיר שלי עם מורה שחווה בעיה מסוימת או בא עם רעיון יצירתי, או תלמיד שממבט עיניו אני מיד חשה שזקוק לשיחה אישית. חסר לי הרעש בחצר בית הספר, הכניסה לכיתות באמצע שיעור וההווי החברתי שמתרחש בכיתה או במעבדה, מעבר לשיעור. אין לי ספק שבשנה הבאה נידרש להשלים פערים, בעיקר חברתיים. למרות מאמצינו הרבים קשה להגיע לכל תלמיד ותלמיד באופן רציף בתקופה כזו.
"אנו רואים זאת באופן ברור, דווקא דרך השגשוג של מסגרות החינוך המיוחד. גילינו שגם התלמידים במסגרת הרגילה משוועים לקשר. אנחנו מבינים שעם כל הטכנולוגיה והקדמה אין ולא יהיה תחליף למגע האנושי, ולשיחה בארבע בעיניים, לכן אנחנו יוזמים פעילויות רגשיות מקוונות בקבוצות קטנות ובאופן קבוע שיחות תלמידים עם מחנכים. התלמידים אומרים שהם מעולם לא דמיינו שיתגעגעו כל כך לבית הספר.
"מצפים שתלמדי, וכולם יודעים שזה לא ממש מצליח"
שרון דימרי מימון, סגנית מנהלת ומורה בבית הספר היסודי מעגלים בשדות נגב: "לפתוח את היומן ולהבין שהימים חולפים וכבר מתחילים הגעגועים לראות ולשמוע את התלמידים. לשמוע צלצול, להרים את התיק ולהיכנס לממלכה שלך, לכיתה, ללוח המחיק, לברקו ולמסך, לשמוע אותם צוחקים ולבקש שקט. ואז התחושה והמבט בעניים שלהם שמחכה שתלמדי אותם ותענייני אותם ותשימי לב שהם קצת עצובים היום או שמחים היום. ותגעי ביד ותשאלי מה קורה.
"אבל עוד יום מתחיל והמסך הקר ממתין על השולחן והקפה של הבית כבר לא טעים כמו הקפה במנהלה עם שאר הצוות. וחסר לך חיים וריח וקולות. והכי הכי, חסר ילדים. אז שוב הזום נפתח ושוב הקור הזה. והמצלמה לא נפתחת ואת יודעת שהם זקוקים לך שם מעבר למצלמה ואת לא ממש יכולה.
"וגם לכם נמאס, אני יודעת, ולא תמיד מתאים לכם להדליק מצלמה ולהראות שאתם עייפים מהלבד הזה, מהמסך הזה, מחוסר היכולת להיות נורמלי, לשבת בכיסא בבית הספר מול שולחן ולוח ואני מביטה לכם בעניים, תלמידים שלי, ומנסה לדבר.
"אבל אתם מתחברים ומבינים שזה לא ממש מצליח ואני מעלה משימות ומבקשת שתשלחו פתרונות. אבל אתם רוצים מורה וקצת שמש ועוד שבוע ועוד שבוע. ומצפים ממך ההורים, ההנהלה, המשרד, כולם, שתצליחי, שתלמדי כנגד כל הסיכויים ותביאי לתוצאות ותצרי שיגרה. וכולם יודעים שזה לא ממש מצליח. אבל כרגע זאת הברירה היחידה ואת כמו תמיד תעשי הכול לטובת התלמידים שלך ותהיי יצירתית ותזמיני אותם לערב סרט בזום ולערב פיג'מות, תניחי ליד הדלת שתיל הפתעה לט"ו בשבט, העיקר שירגישו כמו אז, אבל זה לא.
"התגעגעתי אליכם תלמידים, אליכם צוות יקר, למזכירה, לאב הבית, לשומר. חשבתי שאני יודעת להיות מורה, אבל כנראה שלא ממש ידעתי למה לצפות. אני עם 30 שנות ותק בהוראה ועכשיו אני מבינה שהוראה זה כבר לא אותו דבר".
"מלמדת בחלל"
שירלי עגיב, מחנכת כיתה ז' בתיכון אמית רננים ברעננה: "לפני תקופה ארוכה, לא סגורה מתי בדיוק (מי זוכר איזה יום היום בכלל?), לימדתי בכיתה. כיתה: חלל למידה פיזי, דלת גדולה שמטרתה למנוע ממי שלא צריך להיות בשיעור – להיות בחוץ (ולא להסתנן ולהשפיל), לוח מחיק (ולא כזה שהתלמידות יכולות לשרבט עליו ולקשקש תוך כדי שיעור), חלונות (שאין צורך לשדרג לווינדוס מתקדם) והזמזום היחיד שאפשר לשמוע הוא זמזום של דבורה שמרימה את כל התלמידות ממקומן בהיסטריה.
"היום אני מלמדת בחלל. הספירה לאחור והשיגור הסופי מתרחש רגע לפני כל שיעור, כאשר אני מכשירה את הבית, הילדים והבעל לשהייה על כדור הארץ בזמן שאני בחללית. מדי פעם אני מקבלת אותות מכדור הארץ – מי ברעב, מי בצמא ומי בטלוויזיה.
"הלמידה מרחוק הוציאה אותי מהמקום שבו בחרתי להיות – בכיתה, במסדרונות בית הספר. נכון, אין תחליף לחום האנושי, לראיית התלמידות ביום-יום על אמת ולא מאחורי מצלמה (אם הן בוחרות להדליק) אך יחד עם זאת, אני רוצה שכל אחת מתלמידותיי האהובות תדע שהיא לא אבודה בחלל ולמרות הכול, יש עוד קשר לכדור הארץ".
"עושים שמניות באוויר"
שיאל נובוקובסקי, מורה לתקשורת, עיתונאות וניו מדיה ומחנך כיתה י' בתיכון הרב תחומי עמל ב' פתח תקווה: "הקורונה הביאה איתה הרבה מאוד אתגרים, גם בתחום החינוך. אתגרים טכנולוגיים, שינויים באינטראקציות החברתיות, למידה עצמית, חשיבה מחודשת על סדר עדיפויות בתוכנית הלימודים ועוד.
"כמות ותדירות השינויים שחוו התלמידים בשנה האחרונה הינה יוצאת דופן ולדעתי זה אחד הדברים הכי חשובים שיכינו אותם ויעזרו להם בעתיד בחיים האמיתיים. אני אומר לתלמידים שחשוב וצריך להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה ולמרות הקשיים והאתגרים שיש בלמידה מרחוק, יש גם לא מעט יתרונות. במקום ריחוק חברתי אפשר להסתכל על קירוב טכנולוגי.
"ילדים שלא יכולים לשבת שעות בכיתה, בבית יכולים להתרווח, לסדר לעצמם סביבת למידה נוחה ורגועה. חלק לא מבוטל מהתלמידים צריכים לנסוע באוטובוס כשעה ביום הלוך וחזור. בזום אין צורך, רק להתעורר בזמן, להכין קפה ואפשר גם להתפנק בטוסט.
פרופ' גליה רהב: לא לפתוח את מערכת החינוך
(צילום: משי בן עמי)
"כמובן שלא הכול ורוד, יש לא מעט מקרים של ילדים שאין להם את האמצעים הנדרשים ללמידה טובה ומלאה מהבית. חסרים מחשבים, חלקם צריכים לעזור בבית, לחלקם יש אחים קטנים שמרעישים. הנהלת בית הספר הרב תחומי עמל ב' ובראש המנהלת סיגל רוזן עושים הכול בכדי לתת מענה לכל ילד ואם צריך נסענו לתלמידים שחסר להם מחשב והבאנו להם לביתם.
"מורים עושים שמניות באוויר בכדי לעזור לתלמידים מבחינה לימודית עם שיעורים פרטניים ותגבור לפני מבחנים. היועצות עוזרות מבחינה נפשית. הרמנו פרויקט 'קרוב רחוק' שבו אנחנו נפגשים אחת לשבוע עם קבוצה קטנה של תלמידים על מנת לשמוע אותם ולהבין מהם הקשיים שלהם ובניית גיבוש בין התלמידים. יובל נח הררי בספרו 21 מחשבות על המאה ה-21 אמר ש'השינוי הוא הוודאות היחידה'. אני כל כך מסכים איתו והתקופה האחרונה הראתה לנו כמה הוא צדק וכמה זה נכון להסתכל על הדברים בצורה הזו".
"מרגישה את המצוקה שלהם בשיחות הזום"
שני גריב-חמו, רכזת שכבת י"ב ומורה למשפטים ולמגדר בבית הספר דרכא בגין גדרה: "אני מורה כבר חמש שנים ברשת דרכא לחינוך. מעולם לא חוויתי תקופה מאתגרת כזו. לא פשוט היה למורים ולתלמידים לעשות את השינוי ולהפוך את הלמידה למקוונת, למרות כל האמצעים הטכנולוגיים החדשניים שסיפקו משרד החינוך ורשת דרכא. ככל הנראה, אין תחליף למגע אישי, לקשר העין ולשיח החברתי לצד השיח הלימודי.
"במידה מסוימת, חסרה לי הקרבה לחבריי המורים, לחדר המורים התוסס, למפגשים האישיים עם ההורים, לשיחות הצוות ובעיקר לשיח הלא פורמלי, שמעשיר לא פחות מהשיח הפורמלי. אם כך אני מרגישה, אני יכולה רק לדמיין מה תלמידיי חווים בשנה האחרונה.
"אני מרגישה את המצוקה שלהם בשיחות הזום. אני מרגישה איך התלמידים זקוקים לכל פעילות של אינטראקציה, לשיחות אישיות ואפילו 'לחגוג' בסיום מבחן מאתגר. כל זה כמעט ונעצר בגלל הקורונה. למרות הקושי, אני וחבריי המורים והצוות ממשיכים להילחם על התלמידים, לעודד אותם ולשמר את המוטיבציה בעזרת סדנאות להעצמה אישית וקידום כישורי מנהיגות באופן וירטואלי או בקבוצות קטנות באוויר הפתוח. מדהים לראות את ההיענות של התלמידים בכל אחד מהפרויקטים האלה, זה רק משקף את החוסר שהם חווים כבר כל כך הרבה זמן".
פורסם לראשונה: 22:03, 02.02.21
