שתי בשורות טובות מסוף השבוע: ביום חמישי חתמו בפנטגון מזכיר ההגנה האמריקני אספר ושר הביטחון גנץ על הסכם שלפיו תקבל ישראל מארה"ב חבילת הטבות צבאיות כתמורה על הסרת התנגדותה למכירת מטוסי קרב חמקניים, F-35, לאיחוד האמירויות; הבשורה השנייה היא הודעת ממשלת סודן על כוונתה לנרמל את היחסים עם ישראל.
המשותף לשני האירועים הוא שקרו במסגרת שלב ב' של היוזמה האסטרטגית של ממשל טראמפ למזרח התיכון הקרויה "יוזמת הסכמי אברהם". ישראל נהנית מפירותיה של היוזמה הדיפלומטית, אבל צריך לדעת שהיא נועדה בראש ובראשונה לשרת את מעמדה ויעדיה האסטרטגיים של ארה"ב באזור, ולא פחות מכך - את קמפיין הבחירות של טראמפ. האינטרסים של ישראל נמצאים במקום רביעי בסדר העדיפויות האמריקני.
צפו בשיחת נתניהו וטראמפ על ההסכם עם סודן
(צילום: רויטרס)
מה רוצים בארה"ב להשיג?
משיחות עם גורמים הבקיאים בנושא עולה כי "יוזמת הסכמי אברהם" אמורה להשיג ארבעה יעדים ראשיים:
- לגבש מחדש מחנה פרו-אמריקני ואנטי-איראני במזרח התיכון ולחזק אותו באופן שיכיל בתוכו את המדינות הערביות הסוניות המתונות וישראל. למחנה הזה, כשישראל החזקה צבאית היא חברה גלויה בו, יש יכולת טובה יותר להתמודד עם האיומים האיראניים גם בתקופה שבה ארה"ב מצמצמת את הנוכחות הצבאית שלה במזרח התיכון.
- להגדיל את מכירות הנשק האמריקני למזרח התיכון כדי לייצר מקורות תעסוקה והכנסות לכלכלת ארה"ב;
- לבלום את החדירה הסינית והרוסית למזרח התיכון כחלק מהמאבק האסטרטגי הכולל בין שלוש המעצמות העולמיות. סין ורוסיה מנסות כעת לנצל את נסיגת ארה"ב כדי להרחיב את השפעתן באזור ואגב כך גם להרוויח כלכלית. נשיא סין שי ג'ינפינג עושה זאת באגרסיביות רבה באמצעות תכנית "החגורה והדרך" תוך ניצול עושרה של ארצו; פוטין מנסה להרחיב את השפעתו ואת רווחיו הכלכליים באזור באמצעות המאחז הצבאי והכלכלי שהקים בסוריה וכן ממכירות נשק וכורים גרעיניים למדינות האזור.
אולם ארה"ב אינה מוכנה לותר על היתרונות הכלכליים והמדיניים הנובעים מהיותה המשענת האסטרטגית וספקית הנשק העיקרית של יצרניות הנפט הערביות ושל ישראל, ולכן היא טורחת לגבש את גוש "הסכמי אברהם", שבו חברות בעלות בריתה ומדינות הלקוח שלה באזור.
- לבצר ולחזק את מעמדה המדיני והצבאי של ישראל באזור, ולהביא את ההנהגות הפלסטיניות להכרה שאינן יכולות להישען יותר על תמיכה ערבית אוטומטית בכל התביעות מישראל. לכן עליהן לגבש עמדות ריאליסטיות יותר ולשאת ולתת על בסיס יוזמת השלום של ממשל טראמפ.
חיזוק ישראל אל מול הפלסטינים אמור להגדיל את התמיכה בטראמפ במחנה הנוצרי-אוונגליסטי ובקרב הבוחרים היהודים המבוגרים בפלורידה ובפנסילבניה. ובכלל, עצם השם "הסכמי אברהם" נועד לקרוץ למצביעים האוונגליסטים של טראמפ מחד גיסא ולבייס הימני של נתניהו מאידך גיסא.
איך נולדה היוזמה?
הרעיון והתפישה שביסוד "יוזמת הסכמי אברהם" התפתחו בצורה אבולוציונית תוך כדי וכתוצאה מהעבודה שהוביל חתנו של טראמפ, ג'ארד קושנר, על מה שמכונה "עסקת המאה" של טראמפ לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. במסעותיו במזרח התיכון בהקשר לעסקה הפלסטינית הוא זיהה את פוטנציאל הרצון הטוב והנכונות לבצע תפנית מדינית בקרב יורשי העצר של סעודיה ואיחוד האמירויות ואצל שר החוץ של בחריין.
קושנר גם ניהל ביד רמה מאחורי הקלעים את שרשרת המשאים-ומתנים המורכבת שהביאה לחתימת הסכמי הנורמליזציה ולאלה שעוד ייחתמו בעתיד. נתניהו, ראש המוסד יוסי כהן ואנשי המטה לביטחון לאומי בירושלים, בראשות מאיר בן שבת, סייעו לו לא מעט בעצה ובשכנוע השליטים הערבים ועוזריהם, אבל את העבודה העיקרית עשו קושנר, עוזר שר החוץ האמריקני למזרח התיכון וכן שר האוצר האמריקני מנוצ'ין.
השלב הראשון של "יוזמת הסכמי אברהם" הושלם כמעט במלואו כאשר נציגי איחוד האמירויות, בחריין, ישראל וארה"ב חתמו על הסכמי הנורמליזציה. מה שנשאר לעשות כדי להשלים שלב זה הוא לממש את ההבטחה שככל הנראה נתן נתניהו לקושנר וטראמפ, שלא להתנגד לעסקת נשק גדולה בין ארה"ב לאיחוד האמירויות.
מה בדיוק קרה בעסקת הנשק?
ברור לחלוטין שאם ישראל הייתה ממשיכה כמו בעבר להתנגד לעסקה שכלולים בה מטוסי חמקן מדגם F-35, בית הנבחרים האמריקני לא היה מאשר עסקה כזו, שעומדת לכאורה בניגוד ל"חוק לשמירת יתרונה הצבאי האיכותי של ישראל"; העסקה לא הייתה יוצאת לפועל או שביצועה היה נדחה לזמן רב.
עד עכשיו לא ידוע אם נתניהו התנה את הבטחתו לקושנר וטראמפ שלא להתנגד לעסקת הנשק לפני שארה"ב התחייבה לפצות את ישראל על הפגיעה ביתרונה האיכותי, או שההבטחה הזו נתנה רק בדיעבד, אחרי שנחום ברנע חשף ב"ידיעות אחרונות" את הקשר שבין עסקת ה-F-35 לבין הסכם הנורמליזציה.
בכל מקרה ברור שנתניהו קיבל על דעת עצמו החלטה שלא להתנגד לעסקה כשהוא מסתיר זאת משר הביטחון גנץ ומשר החוץ אשכנזי ומבלי לדון לעומק על השלכות ההחלטה עם הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר, מנכ"ל משרד הביטחון, מנכ"ל משרד החוץ ויועץ מומחה למשפט אמריקני. בדיוק כמו בפרשת רכש הצוללות וספינות המגן, גם בפרשת עסקת הנשק האמריקנית עם איחוד האמירויות נתניהו הרשה לעצמו לצפצף על השכל הישר ועל סדרי שלטון מתוקנים כאילו היה דיקטטור ולא ראש ממשלה במשטר דמוקרטי תקין.
גנץ עם שר ההגנה אספר ביום חמישי
(צילום: שמוליק עלמני)
נתניהו על עסקת ה-F-35: "הסכמנו רק אתמול"
(צילום: לע"מ)
את הנזק המעשי שגרמה התנהלות זו תיקן כנראה גנץ בשני מסעות בזק לפנטגון. באחרון שבהם, ביום חמישי שעבר הוא חתם על הסכם עם מקבילו האמריקני, שעל פיו תפצה וושינגטון את ישראל על הפגיעה ביתרונה האיכותי באמצעות הטבות כספיות, מודיעיניות וטכנולוגיות, וכן בהאצת התעצמות צה"ל באמצעות הקדמת רכש מטוסי קרב, מסוקים וכן טילים ורקטות מסוגים שונים.
מרכיב נוסף שיישאר חסוי הוא התחייבות אמריקנית שלא לכלול במטוסים ובמערכות הנשק שיימכרו למדינות ערב מרכיבים מתקדמים מסוימים הנכללים באותן מערכות הנשק שיש בישראל. חתימת ההסכם תחייב כנראה גם את הממשל הבא שיקום אחרי הבחירות בארה"ב.
מה הבעיה בהסכם עם סודן?
לעומת ה"קח ותן" ההוגן שיש בעסקה המשולשת בין ישראל וארה"ב לבין האמירויות, העסקה עם סודן מיטיבה בעיקר עם קמפיין טראמפ והרבה פחות עם ישראל. הנשיא גרף מיד ביום שישי את נקודות הזכות שלו אצל היהודים והאוונגליסטים כשהכריז על נכונות סודן לנרמל יחסים עם ישראל ועל נכונותה לשלם (בכסף שתקבל מארה"ב) פיצויים למשפחות האמריקנים שנפגעו מטרור שיצא מסודן. זאת בעוד ישראל תצטרך לחכות זמן לא ידוע עד שסודן תחתום רשמית על הסכם נורמליזציה רשמי.
שליטי סודן הודיעו שהפרלמנט הסודני יצטרך לאשר את ההסכם לפני שיחתמו עליו – רק יש בעיה קטנה: עוד אין לסודן פרלמנט, וגם לא ברור מתי הוא ייבחר ויוכל לאשר נורמליזציה. סודן היא מדינה מוסלמית ערבית-אפריקנית גדולה והיא חברה באו"ם, בליגה הערבית ובארגונים בינלאומיים רבים, אבל בקושי מתאוששת מההפיכה השלטונית. היא מדינה כושלת ולא יציבה, ולכן השפעתה בכלל ועל מעמדה של ישראל בזירה הערבית והבינלאומית בפרט, היא מועטה.
ומהם היתרונות הבולטים?
היתרון העיקרי שבהודעה על נכונות סודנית לנרמל את היחסים הוא שסודן משייכת עצמה למחנה המזרח-תיכוני של מדינות סוניות מתונות פרו-מערביות, ומוציאה את עצמה ממעגל ההשפעה וההגמוניה האיראנית. על הנייר זה הישג לא מבוטל לישראל, מכיוון שההתנתקות מאיראן, בין השאר, מונעת ממשמרות המהפכה להבריח דרך שטחה נשק, אמצעי לחימה וכסף לחמאס ולג'יהאד האיסלאמי בעזה.
אחרי תקיפה שיוחסה לישראל בסודן ב-2012
ישראל נאלצה כמה פעמים, לפי פרסומים זרים, לתקוף בשטח סודן או קרוב לחוף הים האדום שלה משלוחי נשק איראניים שנועדו לעבור למצרים ומשם לעזה. כעת, אם האיראנים ירצו להשתמש בנתיב זה, הם לא יקבלו את הסכמת שלטונות סודן, ואולי אפילו ייתקלו בהתנגדות פעילה של צבא סודן. כך זה לפחות בתיאוריה. במציאות הצטמצמו מאוד בשנים האחרונות הברחות הנשק, ואולי אף פסקו לחלוטין בעקבות פעילות הסיכול הישראלית הנשענת על מודיעין איכותי.
בנוסף לכך, סביר להניח שאם האיראנים יחליטו להשתמש בנתיב זה, הם לא יתקשו לעשות זאת מתחת לאפו של השלטון המרכזי, באמצעות שוחד ומבריחים מנוסים שפועלים עדיין לאורך חופי סודן ובגבול בינה לבין מצרים. כך שגם בעתיד, כמו בעבר, צה"ל ולא הסודנים יסכלו את ההברחות.
עם זאת, יש להסכם עוד שני יתרונות: ייתכן שיתוף פעולה עם סודן בסיכול כוונות איראניות לפגוע בישראל מדרום (אולי באמצעות החות'ים בתימן); והסכם צפוי עם סודן לקבל חזרה פליטים סודנים ששוהים באורח לא חוקי בישראל.
עתה נותר לחכות לשלב ג' ביישום "יוזמת הסכמי אברהם", בהנחה שהיוזמה הזו תמשיך להתקיים ולהתממש - גם אם טראמפ וקושנר לא ימשיכו לקדנציה נשיאותית נוספת.
