נתחיל מהסוף: אם צפויות דרמות בתוצאות שייוודעו בעוד שמונה ימים - הן לא נמצאות בגִזרת המפלגות ש"ס ויהדות התורה. התרחיש הסביר ביותר למפלגות החרדיות (שלצורך הניתוח נציג אותן כמפלגה אחת בת 16 מנדטים) הוא צילום מצב של הבחירות האחרונות. התרחיש המפתיע יציג עלייה במנדט אחד. התרחיש הפסימי - איבוד של מנדט. זהו נתון בונקר. פה זה מתחיל, פה זה נגמר.
השיח המגזרי בשבועות האחרונים נע בין קמפיין אנונימי שקרא "הפעם לא מצביעים" - בניסיון לרכוב על אכזבת צעירים חרדים מתפקודם של הנציגים בתקופת הקורונה - לבין תופעה מפומפמת שמציגה נהירה היסטרית למפלגתו של בצלאל סמוטריץ'. השיח סביב שתי המגמות הועצם והובלט, עד לתחושה שמדובר בכשני מנדטים שינטשו את המפלגות החרדיות - חלקן לטובת הציונות הדתית, חלקן לטובת פתק לבן.
העיסוק המוגבר בשני התרחישים לוקה באותה תסמונת שבה לוקה הסיקור הכללי סביב המגזר: יש נטייה להבליט תופעות קצה. "שורפים פחים" כמו "קולות בורחים". דברים שרחוקים מהזרם המרכזי וקיימים בעיקר בשוליים, אם בכלל.
לשתי ההנחות המדוברות - חרדים רבים שלא יצביעו, והמוני חרדים שיצביעו לסמוטריץ' - יש גרעין קטן להתבסס עליו. נכון, קיימת אכזבה מתפקוד המפלגות החרדיות בקורונה. רבים במגזר, בעיקר צעירים, מלינים על הח"כים שלא עשו די כדי למנוע את הסגרים הדיפרנציאליים על ערים חרדיות, לא נקפו אצבע נגד האלימות המשטרתית המפלה, ולא התקוממו כאשר חלקים במשק נפתחו בעוד בתי כנסת נשארו סגורים בחוק.
נהוג לראות בהצבעה החרדית מעין ציות עיוור. ההנחה חוטאת למציאות: החרדים יודעים מה עומד בצד השני של המאזן. ההצבעה העדרית היא הכרזת שייכות והבנה מי דורש את טובת המגזר
באופן אבסורדי, טענות דומות להפליא נשמעו מהצד הלא-חרדי - אבל בהיפוך של 180 מעלות: הטענה בכלי התקשורת נגד הח"כים החרדים הייתה שהם מפגינים פעלתנות-יתר לטובת המגזר שלהם, על חשבון מגזרים אחרים לכאורה: מונעים סגרים, מתאמים עם המשטרה, והאחרון הכביד: "משנעים רכבת של מצביעים מחו"ל דרך ועדת החריגים". הו, האירוניה.
כתוצאה מהתחושה הזו ישנם במגזר החרדי מי שמתהלכים עם בטן מלאה על הח"כים. ביניהם ניתן למנות חסידי ברסלב שכאובים מסגירת השערים לאומן, בנים להורים ירושלמים שמלינים על שלא עלה בידיהם לעלות לבירה בשושן-פורים, וכאלה שמרגישים כי המשטרה נהגה כלפיהם בבריונות והח"כים לא היו שם כדי לעזור להם. סמוטריץ', פוליטיקאי חד ומשופשף וגם קרוב לחרדים בחלק מעמדותיו, יודע לרכוב במיומנות על תחושת הקיפוח הזו ולהציג עצמו כמושיע.
אכן, השטח החרדי לא נלהב - כמו שהשטח הישראלי לא נלהב. בבחירות שנערכות פעם רביעית בתוך שנתיים - התוצאה היא תרדמה כללית. אבל ברגע האמת, הרוב החרדי הדומם צפוי לעשות את מה שהוא מורגל בו כמעט באינסטינקט - ללכת לקלפי ולהצביע למפלגה חרדית, על פי השיוך החוגי: ספרדי לש"ס, אשכנזי ליהדות התורה. אחרים, כמו חלק מחסידי חב"ד, יצביעו למפלגת הציונות הדתית, ויהיו בעלי אוריינטציה ימנית דומיננטית שיבקשו לחזק את הציונות הדתית. אבל תנועות המוניות של מנדטים שלמים ממפלגה למפלגה - אינן צפויות. דיבורים על נדידה בין-גושית הם כבר בגדר פנטזיה של ממש.
אריה ארליךנהוג לראות בהצבעה החרדית האוטומטית מעין ציות עיוור. ההנחה חוטאת למציאות: החרדים מעורים פוליטית. הם יודעים מה עומד בצד השני של המאזן, והם חושבים רוחבית. ההצבעה החרדית העדרית היא הכרזת שייכות, מפקד חברים, והבנה מי דורש את טובת המגזר ומי מחויב לסט הערכים שלו. רוב החרדים יתמידו בבחירה הזו - גם אם בתקופה המורכבת של הקורונה היו טענות על תפקוד הח"כים. ועוד משהו: האזרח החרדי הממוצע מתמלא גאווה כשהוא שומע במדגמים שהכוח החרדי שימר את כוחו.
ובכל זאת, יש משהו אחד שכן נראה כי הצית את השטח החרדי המנומנם: זוהי קריאתו של אביגדור ליברמן מהשבת האחרונה "להוביל את החרדים על מריצה למזבלה". המריצה של ליברמן הזכירה לחרדים רבים את תעוקת הדמוניזציה. אם במוצאי הבחירות יתברר שהכוח החרדי נשמר או אפילו גדל במנדט - את הפרחים יצטרכו החרדים לשלוח לכתובת מאוד מסוימת בנוקדים. את הכתובת הזו, חלק מהח"כים החרדים מכירים בעיניים עצומות.
- אריה ארליך הוא עורך המגזין בעיתון "משפחה"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
