לרקטות על ישראל ולהפצצות בעזה התרגלנו להתייחס כאל הר געש המתפרץ מדי פעם, כאילו היו תופעת טבע שאין מה לעשות לגביה. מנגד, האלימות ביישובים הערביים, בערים המעורבות ובכבישים בתחילת מבצע "שומר החומות" נחתה עלינו כביכול משום מקום: ערבים תוקפים יהודים, יהודים תוקפים ערבים וכולם מפחדים לצאת מהבית. והיהודים לא מבינים: איך לא ראינו את זה בא? לא אמרתם שהיחסים בין יהודים וערבים נמצאים במגמת חיזוק ושיפור?
הסיבה שלא צפינו אלימות כזו טמונה בהכחשת העובדה שחיים כאן שני לאומים. אנחנו, היהודים, טובים בלספר לעצמנו סיפורים. אנחנו אוהבים להשלות את עצמנו שההפרדה שעשינו בין פלסטינים בגדה ובעזה לבין "ערביי ישראל" הצליחה לנו, ושאוטוטו הם ישכחו שהם למעשה חלק מאותו עם שנופץ לרסיסים ב-1948.
האמנו – רבים עדיין מאמינים - שהערבים בישראל יהיו מוכנים לוותר על השתייכותם הלאומית, על הזהות והשפה שלהם תמורת זכויות והשתלבות כלכלית. היינו בטוחים שיש בכוחנו לייצר תהליכי "ישראליזציה", וכשזה לא קרה, פערנו עיניים מופתעות מול המציאות.
אז כן, בשנים האחרונות התרחשה התקרבות אמיתית בין החברה הערבית והיהודית, אבל אירועי השבועות האחרונים הוכיחו שהיא ניצבת על קרקע נפיצה, ושקיים פער ניכר בין הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו לבין החיים עצמם. נוח להאמין שאפשר לקנות את "המיעוט הלא יהודי" עם זכויות פרט, ובמקביל להמשיך לתחזק מדינת לאום בלי להכיר בזכויות הקהילתיות והלאומיות של האחר. הבעיה היא ש"האחר" לא רוצה ולא מתכוון לוותר.
שווה להרים את העיניים ולהסתכל מסביב: ישראל היא לא היחידה בעולם שבה חיים כמה לאומים. יש ממי ללמוד. בברזיל, במקדוניה, בשווייץ, בהודו ובעוד רשימה ארוכה של מדינות חיים יחד לאומים רבים
הערבים אזרחי ישראל הם לא מיעוט קטן שנקלע במקרה למדינת לאום לא לו. לאומיות היא מושג נזיל המתבסס על הכוח של קהילות לראות את עצמן ככאלה, והתפיסה הרווחת בקרב הזרם המרכזי בציבור הערבי היא שהוא חלק מהעם הפלסטיני, ממש כפי שיהודים ברחבי העולם רואים עצמם חלק מעם אחד.
טורים נוספים בנושא:
כך מייצרים "פורע ערבי" / עלא גנטוס
העובדה הפשוטה, החותכת: אין פתרון לסכסוך / מתניה אליקים
ועדת המעקב בצד של החוליגנים / בן-דרור ימיני
דו-קיום של חומוס ומוסכניקים / פאדי מקלדה
ישראל תופסת את עצמה כמדינה של לאום אחד בלבד, ולכן מחוקקת חוקים שיוכיחו שאכן כך הדבר, בתקווה שמי שלא משתייך ללאום הזה ישב בשקט וישתוק. זה כמובן לא קורה. את העובדה שחי פה עוד לאום, עם שפה ותרבות והיסטוריה, לא נוכל למחוק בחקיקה. שווה להרים את העיניים ולהסתכל מסביב: ישראל היא לא המדינה היחידה בעולם שבה חיים כמה לאומים. יש ממי ללמוד. בברזיל, במקדוניה, בשווייץ, בהודו ובעוד רשימה ארוכה של מדינות חיים יחד לאומים רבים.
נגה מלכיןמובן שבמדינה מרובת לאומים יש תמיד סכנה, אבל היא לא מחויבת המציאות. זה תלוי בהנהגה, וזה דורש עבודה, שמתחילה במערכת החינוך. כדי להתחיל בעבודה הזו, עלינו קודם כל להפסיק להמציא סיפורים מופרכים ולהכיר במציאות. עד שלא נפסיק להתייחס לערבים בישראל כאל "לא יהודים", עד שלא נפעל לקיום שוויון מלא ללא התניות וללא סייגים, עד שלא נאזור אומץ לשמוע את הנרטיב הפלסטיני, עד שלא נתעניין באמת בתרבות, בזהות ובשפה של הלאום שחי פה עמנו, ועד שלא נהיה מוכנים להכיר בכך שאנחנו לא חיים פה לבדנו, לא נוכל לעצור את הכעס והתסכול של האזרחים הפלסטינים - ואת האלימות שעלולה להתלוות אליהם.
כששאלו את אורי ירמיאס, בעלי מסעדת "אורי בורי" בעכו איך הוא מרגיש לגבי זה שערבים שרפו לו את המסעדה, הוא אמר שהרבה יותר ערבים עזרו לו לכבות את השריפה. على هذه الأرض ما يستحق الحياة – "על האדמה הזו יש עבור מה לחיות", כתב המשורר הלאומי הפלסטיני מחמוד דרוויש. אפשר לחיות פה יחד, וגם ממש כדאי. אנחנו ראויים להנהגה פוליטית וחברתית שתבין את זה ותאפשר את זה.
- נגה מלכין מנהלת את המחלקה לפעילות ציבורית בעמותת "סיכוי", המקדמת שוויון וחברה משותפת בין האזרחים הערבים והיהודים במדינה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
פורסם לראשונה: 06:53, 27.05.21
