כאילו לא עברו קרוב ל-40 שנה מאז תיאר מנחם בגין את הקיבוצניקים כ"מיליונרים עם בריכות שחייה", והנה שוב אנחנו הופכים - בפעם המי-יודע-כמה - למטרה של שיסוי והסתה. ב"אנחנו" כוונתי לקיבוצניקים באשר הם, ולא רק לחברי קיבוץ ניר דוד שמוצאים עצמם כרגע במוקד המהומה בשל המאבק לפתיחת נחל האסי.
הדיון על נגישותם של משאבי נוף וטבע לכלל הציבור הוא חשוב ולו היה מתנהל בצורה רצינית היינו מגלים תמונה מורכבת, עם טיעונים לכאן ולכאן. אבל אין צורך להיתמם. המאבק הזה הוא לא באמת על מתן אפשרות חופשית לכל אזרח במדינה להיכנס בשערי קיבוץ ניר דוד, אלא סימפטום נוסף למצבה העגום של החברה הישראלית הנתונה בלבה מבעבעת של שנאה, ואשר פלגיה נאבקים זה בזה בעידודו הישיר של השלטון.
ניר דוד, קיבוץ לא גדול בפריפריה הרחוקה שאינו עתיר במקורות הכנסה, מעולם לא ממש עניין מישהו מחוץ לתנועה הקיבוצית, אלא שבימים שבהם מדי שבוע מתקיימות הפגנות המונים מול ביתו של ראש הממשלה, סיפור המאבק על פתיחת הנחל נופל לידי הקוטביות הישראלית כפרי בשל. מצוקות כלכליות ורגשיות? אבטלה גואה? חשש מהעתיד? עזבו אתכם מכל זה, תראו – הנה שוב מזרחים נאבקים באשכנזים "מיליונרים" על גדות נחל האסי.
בינתיים הגיעה הנהגת הקיבוץ להסדר עם ראש עיריית בית שאן בנושא האסי, וחלק מרכזי ממנו נפתח לציבור, אולם הסערה לא שככה ואין בכך הפתעה. במצב הפוליטי בישראל, האסי משמש כערוץ יקר ערך להסטת תשומת הלב הציבורית מהמחאות שתפסו את סדר היום.
טורים נוספים בנושא:
אני קיבוצניק ואני לא מתנצל על כך. בני דורם העירוניים של סבי וסבתי חסכו את כספם, צברו רכוש והורישו אותו לילדיהם. סבי וסבתי לעומת זאת נתנו את כל מה שהיה להם לטובת קיבוץ נצר סרני שהיו ממייסדיו. הם שתלו עץ ועוד עץ, פרדס אחר פרדס, הקימו מבני ציבור, הניחו והשקו את מדשאות הקיבוץ, בנו חדר האוכל והפכו שטח שומם לגן עדן.
(צילום: אבי חי)
ואף שאיני מתנצל לרגע על מי שאני ועל המקום שממנו באתי, ברור לי שעל הקיבוצים לעשות יותר כדי לבנות מערכת יחסים בריאה יותר עם שאר חלקי החברה הישראלית, מזרחים או אשכנזים, חילונים או דתיים, יהודים או ערבים. הקיבוצים הם מהמעסיקים הגדולים במשק וככאלה יש לנו אחריות כלפיי רווחתם של תושבי בית שאן או כל יישוב אחר, אחריות על תנועות הנוער, על רמת החינוך, על הערכים. כן, ייתכן ששקענו מדי בתוך עניינינו הפנימיים, בשיוכי הדירות לחברים, בדשא ובאיכות החיים. מהבחינה הזו העימות על פתיחת האסי הוא שעון מעורר לקיבוצים כולם.
החברה הישראלית עומדת כיום במבחן קריטי שבו מספיק גפרור אחד כדי ללבות שנאת חינם ולהצית מלחמת אחים בחבית אבק השריפה. למרבה הצער, יש מי שמעוניין בכך ויעשה הכול כדי שהיא תפרוץ. רגע לפני, כדאי לעצור ולהבין שמה שנבנה בעמל הרב יכול להיהרס בשניות. צריך לומר בקול ברור שהקיבוצניקים מסרבים להיות האויבים של תושבי הפריפריה, או כל מקום אחר, ומחויבים להיות אחיהם.
- ליאור שמחה הוא תושב קיבוץ קיבוץ נצר סרני
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
