מדינת ישראל פרסמה הנחיה שלפיה הוגבלה כניסה של אזרחים המבקשים לחזור לארץ בתקופת הסגר השלישי וכפופה לאישור ועדת חריגים. הוועדה עשויה לזכות אזרח ישראלי בהיתר לחזור לביתו רק במקרים נדירים: אם מדובר בטיפול רפואי חיוני ביותר שאינו סובל דיחוי; לוויה של בן משפחה מדרגה ראשונה; תאונה פתאומית של קרוב משפחה מדרגה ראשונה המאושפז בארץ; למטרות עבודה של עובד חיוני במערכת החיונית לתפקוד המדינה ובתנאי שלא ניתן לדחותה או לבצעה מרחוק, וכן לשם חזרת משלחת, או במקרה אחר שהוא חמור ודחוף מבחינה הומניטרית.
אף שהרשימה נראית ארוכה, בפועל היא מצומצמת מאוד בהיקפה ואינה מאפשרת לאזרח לממש זכות יסודית לחזור לארצו "סתם כך" משום שזהו ביתו. למשל, משום שחזר מנסיעת עסקים או ביקור אצל משפחה המתגוררת בחו"ל, או הגעה לביקור מולדת של סטודנטים הלומדים בחוץ.
ההנחיה הזו מקוממת ובלתי חוקית, ומשבר הקורונה אינו יכול להצדיקה. אכן, אנו מצויים בימים של שבר וסגר, ואולם דווקא במצבי משבר ראוי להיזהר בהפעלת אמצעים כאלה. סעיף 6(ב) ל"חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", העוסק ביציאה מישראל וכניסה אליה, קובע במפורש: "כל אזרח ישראלי הנמצא בחוץ לארץ זכאי להיכנס לישראל".
קיימים אמצעי זהירות שניתן להפעיל כדי למנוע סכנת הדבקה מצד השבים מחו"ל. למשל בדיקה לפני הטיסה לישראל, בדיקה עם הנחיתה, חובת בידוד בת שבועיים במלונית והפנייה לקבלת חיסון
אין מדובר בהמלצה טכנית או שולית, כי אם בהוראת חוק יסודית המהווה חלק מהחוקה הבלתי שלמה של מדינת ישראל. הוראת חוק זו מגנה על חופש התנועה של הפרט, אך יותר מכך - היא מבטאת את עצם הזיקה בין אזרח לארצו. ההשקפה הבסיסית העומדת ביסוד מוסד האזרחות המודרנית לא מתמצית בחובת האזרח לשלם למדינה מסים ולשרת בצבא, אלא כוללת גם אחריות מצד המדינה כלפי אזרחיה: שלא להותירם נעולים מאחורי הגבולות. אזרחות פירושה הוא: זהו ביתי.
כמובן, כל זכות, גם חירות יסוד, ניתנת לפגיעה לצורך מימוש תכלית ראויה. ניתן לטעון שמגפת הקורונה מאלצת את המדינה לנקוט צעדים קיצוניים ומרחיקי לכת שאינם נהוגים בשגרה, אולם טיעון זה אינו תופס כאן משום שקיימים אמצעי זהירות אפקטיביים שניתן להפעיל כדי למנוע סכנת הדבקה מצד השבים מחו"ל. למשל: בדיקת קורונה לפני העלייה לטיסה לישראל, בדיקה עם הנחיתה, חובת בידוד בת שבועיים במלונית והפנייה לקבלת חיסון.
המונים בנתב"ג לפני סגירתו, בחודש שעבר
(צילום: נדב אבס)
אמצעים אלה הם עצמם קשים מבחינת הפרט, ואולם הם פחותים בחומרתם מהגלות שנכפתה על ישראלים שהעזו לצאת מהארץ למטרות לגיטימיות שונות. כאשר ניתן לנקוט אמצעי שמידת הפגיעה ממנו בזכויות יסוד היא פחותה, אין הצדקה להפעיל את הנשק החמור ביותר.
ד"ר שופטת איריס סורוקרעידן גרוסויותר מכך: הכלל במדינה דמוקרטית הוא שכל אזרח הוא בן חורין לשוב לארצו בכל עת. מדינה המבקשת לשלול זאת ממנו – היא זו הצריכה למצוא לכך הצדקה ספציפית ומיוחדת. אלא שהמדינה שלנו הפכה את היוצרות והטילה על אזרחיה גלות אם לא יצליחו להוכיח שהם מקרה הומניטרי מיוחד.
חשוב להזכיר שהמדינה שייכת לאזרחיה ונועדה לשרתם, ולא להיפך. חשוב להבחין כאשר חוק יסוד מופר והופך לאות מתה. ואולי יותר מכל, חשוב לכונן תרבות פוליטית שהפירמידה הערכית שלה מציבה בראשה את האזרחים ורואה את טובתם תחילה.
- ד"ר איריס סורוקר היא שופטת בדימוס ומנהלת מרכז חת לחקר התחרות והרגולציה במסלול האקדמי המכללה למינהל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
