"אני מאוד מתגעגעת לחזור הביתה, לשכונה שבה גדלתי ולעיר שלי, והגעגוע רק הולך ומתחזק מדי יום. איבדתי את האמון שאוכל עוד לחזור ולראות את הבית שבו גדלתי".
הקרבות העקובים מדם בסוריה בעשור האחרון גרמו למיליוני אזרחים לעזוב את המדינה. לפי נתוני נציבות האו"ם לפליטים, יותר מחמישה וחצי מיליון אזרחים סורים עזבו למדינות שכנות במזרח התיכון, ויש עוד רבים שהמשיכו הלאה – לאירופה.
הדרך לעזוב את סוריה לא הייתה פשוטה. כדי לעבור מאזור לאזור, ולפעמים אפילו מכפר לכפר, צריך לעבור מחסומים ולא פעם היו התנכלויות לתושבים שרצו להציל את נפשם. מי שהצליח להגיע לגבול עם המדינות השכנות היה צריך להיעזר לא פעם במבריחים, מכיוון שהמדינות השכנות סגרו את השערים ולא אפשרו לפליטים להיכנס אליהן בקלות. אזרחים רבים מתו במהלך הניסיונות לברוח מהמולדת השסועה.
אלה הסיפורים של שלושה אזרחים סורים שבעקבות הלחימה החליטו לחצות את הגבול ולעבור למדינה אחרת.
"כלום לא נשאר אותו הדבר"
עבד, בן 30, חי בסוריה במחוז חמה וברח לטורקיה עם חלק ממשפחתו
כשהמלחמה התחילה הייתי סטודנט באוניברסיטה למדעים בלטקיה. ב-2011 עוד הייתי בשנה השלישית ללימודים, אבל נאלצתי לעזוב אותם בעקבות הצקות והטרדות של כוחות הביטחון כלפי הסטודנטים, שהיו כבר בימים הראשונים של המחאות.
לא העליתי בדעתי שיכולה להיות מלחמה כל כך מכוערת, חשבתי שמלחמות זה משהו שקורה בין מדינות אויבות לא בין הממשלה לעם.
במבט לאחור, היו לי חיים יפים. הייתי בן יחיד עם אחות אחת. אהבתי מאוד ללמוד ולקרוא, ולמרות שהמצב הכלכלי שלנו לא היה טוב, חלמתי על עתיד יפה שבו אגשים את החלומות שלי.
קשה לי מאוד להשוות את החיים שלי היום למה שהיה אז. הבית שכל חיי גדלתי בו, בית ילדותי, הושמד במלחמה, המדינה של שסועה ונכבשה על ידי כוחות זרים, שלושה חברים קרובים שלי נהרגו, יחד עם מספר גדול של בני משפחה ואנשים מהכפר. איבדתי את הלימודים שהיו לי, איבדתי את העתיד שתכננתי לעצמי.
היום אני נמצא בטורקיה. ברחתי לכאן יחד עם אבא ואמא שלי. כאן גם הכרתי את בת הזוג שלי והתחתנו. אחותי היחידה עדיין בסוריה, באחת ממחנות הפליטים, יחד עם בעלה. למזלי הרב אני עם ההורים שלי, אבל המלחמה הזאת קרעה ממני חברים ובני משפחה רבים.
מה שקרה בסוריה זה משהו שקשה להאמין שהוא אמיתי, זה באמת בלתי נתפס. עשר שנים של מלחמה שלא נפסקת. מעל הכל, הדבר שהכי כואב לי, זה שכשאני מנסה להסתכל על התמונה הגדולה – אז סוריה שסועה, העם מחולקת לקבוצות וצדדים, סוריה כבר לא מדינה אחת ועם אחד.
אני זוכר שיכולתי לנסוע בקלות וללא מחסומים מחמה לחומס וללטקיה, אבל היום? כלום לא נשאר אותו הדבר.
"אני מנסה לא להביט לאחור"
טארק, בן 22, במקור מחומס וכיום חי בגרמניה
כשהכל התחיל הייתי בערך בן 11 או 12. כשאתה ילד בגיל הזה, מלחמה זה לא דבר שמטריד אותך, אתה לא חושב על זה. זה משהו שנכפה עליך.
ב-2012 אח שלי ואבא שלי נהרגו יחד מפצצת מרגמה שפגעה בהם. האירוע הזה היה הנקודה שחוללה בי שינוי. אחי היה בסך הכל בן 14. כל מי שמסוגל בכלל לחשוב על הריגת נער בן 14 הוא אדם שעבר שטיפת מח, זה לא אדם עם מחשבה נורמלית.
אחרי אותו אירוע, ושאר הדברים שעברתי באותן שנים, הצטבר אצלי הרבה כעס. לפעמים אפילו חשבתי שאני צריך לעשות משהו נגד מי שפגע בנו. מתוך המקום הזה של הכעס והכאב הבנתי שאלימות תגרור אלימות, והרג יגרור רק עוד הרג.
באותה תקופה המחשבות שלי היו תוקפניות, ואני שמח שלא הלכתי עם הקו הזה ולא עשיתי עם זה משהו. כי אם אני לא אחשוב על שלום, אף אחד אחר לא יחשוב על שלום.
כבר יותר מחמש שנים שאני נמצא בגרמניה. המשפחה שלי קרועה ואני מנסה לבנות כאן חיים חדשים, מנסה לא להביט לאחור. אבל כמו שאומרים "רק המתים ראו את הסוף של המלחמה".
"איבדתי את האמון שאוכל לחזור"
ראדיה, עברה בין מספר מקומות בתוך סוריה עד שחצתה את הגבול לטורקיה עם בעלה
כשהמלחמה התחילה הייתי עדיין תלמידה בבית הספר. במבט לאחור, אין שום אפשרות להשוות בין החיים שלי לפני 2011 לחיים אחרי. הכל התהפך, הכל השתנה לחלוטין.
נאלצתי לעזוב את בית הספר, הפכתי להיות פליטה. כמה וכמה פעמים היינו צריכים לעקור מהמקום שלנו ולעבור למקום אחר. בכל פעם שהיינו מתמקמים איפשהו הוא היה מותקף ונאלצנו לעזוב לכפר אחר. שוב ושוב ושוב.
6 צפייה בגלריה
רחוב הרוס בעיר חלב. "כל פעם שהתמקמנו במקום מסוים הוא היה מותקף ונאלצנו לעזוב"
(צילום: AFP)
אחרי שהתחתנתי עברתי יחד עם בעלי לטורקיה. חלק מהמשפחה שלי גם נמצא פה, אבל לא איתי. אנחנו רואים אחד את השני רק דרך האינטרנט.
אני מאוד מתגעגעת לחזור הביתה, לשכונה שבה גדלתי ולעיר שלי, והגעגוע רק הולך ומתחזק מדי יום. אבל המלחמה לא פוסחת על אף אחד ולא יודעת רחמים. אני נזכרת בכל השנים העקובות מדם והלב שלי נקרע. זה עצב שאי אפשר לתאר אותו במילים. לפעמים זה מרגיש כאילו זה רק חלום, לפעמים אני לא מאמינה שכל זה קרה ושבאמת איבדתי אבא ואח.
לפעמים אני מאבדת כל תקווה שאוכל אי פעם לחזור לעיר הולדתי ולהתאחד מחדש עם המשפחה, הקרובים והחברים. איבדתי את האמון שאוכל עוד לחזור ולראות את הבית שבו גדלתי.
הלוואי שהייתי יכולה לחזור בזמן לאותם הימים, לפני המלחמה ההרסנית הזאת. שאחזור להיות עם ההורים שלי, שכולנו נהיה ביחד, ושסוריה תחזור להיות כפי שהייתה עם האנשים והבניינים, בלי ההרס והדם וקולות המטוסים. אני מתפללת שהטרגדיה הזאת תסתיים מהר.
