כשצוללים לניתוחים הדמוגרפיים של הסקרים בחודשים האחרונים, נדמה שג'ו ביידן יכול למצוא סיבות רבות מאוד לאופטימיות: הלבנים בעלי ההשכלה האקדמית, קבוצה שהדמוקרטים מקווים לסחוף כבר די הרבה שנים, נעים לפתע לעברו, נוכח סלידתם מנשיאותו של דונלד טראמפ; קשישים – אולי בגלל עלבונם מההתקפות של טראמפ על צלילותו של ביידן ואולי בגלל האופן שבו ניהל הנשיא את משבר הקורונה – נוטשים אף הם את הרפובליקנים; ואפילו רבים מעובדי הצווארון הכחול, הנחשבים לאחד מבסיסי התמיכה המשמעותיים ביותר של טראמפ, מוכנים לתת לביידן צ'אנס.
ארה"ב בוחרת 2020 – סיקור נרחב בעמוד המיוחד של ynet:
• קמלה האריס וישראל: מה עמדות הסגנית של ביידן?
• היכונו לכאוס של נובמבר: מה מתכנן טראמפ?
• טראמפ מגייס את אלוהים והשחורים נגד ביידן
• למה יהודי ארה"ב מצביעים לדמוקרטים?
ביידן בהופעה ראשונה עם סגניתו קמלה האריס
אבל לצד כל החוזקות המרשימות הללו – נקודת תורפה אחת של סגן הנשיא לשעבר צפה ועולה שוב ושוב: ההיספנים. בעוד שבבחירות 2016 גרפה הילרי קלינטון 66% מקולות ההיספנים, מהסקרים הנוכחיים עולה כי ביידן מצליח לגרוף רק כ-58% מקולותיהם. מנגד טראמפ, שב-2016 זכה רק ב-28% מהקולות בקבוצה זו, מתחזק בה לפי הסקרים עד ל-33%.
על פניו החולשה של ביידן וההתחזקות של טראמפ נראות מפתיעות: כנשיא הספיק טראמפ לעשות דברים רבים שלכאורה אמורים לקומם עליו את ההיספנים. דוגמה בולטת לכך הייתה ניסיונו לבטל את המעמד החוקי שהעניק הנשיא ברק אובמה למהגרים בלתי חוקיים שהובאו על-ידי הוריהם כקטינים לארה"ב, ניסיון שרק לאחרונה סוכל בבית המשפט העליון. טראמפ גם הנהיג מדיניות שבמסגרתה הופרדו ילדי מהגרים בלתי חוקיים מהוריהם ונכלאו, ושָאף לכלול בסקר מפקד האוכלוסין שאלות שירתיעו תושבים נטולי אשרת שהייה מלהשתתף בו.
אלא שבפועל, להתפלגות המצביעים ההיספנים המסתמנת בסקרים אפשר למצוא הסברים רציונליים למדי. וכשבוחנים את התמיכה הרפה-יחסית שביידן זוכה לה בקרב היספנים, תמיכה שרפיונה הסתמן כבר בפריימריז, מוטב להתבונן בה באמצעות מבט בשני פלחים היספניים שונים – השמאל והימין.
שותפו של המגָרש העליון
משמאל, חוסר ההתלהבות ההיספני מביידן מגיע בעיקר מקרב היספנים צעירים – אקטיביסטים או בעלי מודעות פוליטית משמעותית – שמסתכלים על ביידן ונזכרים מיד בממשל אובמה. כן, אותו אובמה שזוכה פעם אחר פעם לאחוזי תמיכה קומוניסטיים בקרב מצביעים דמוקרטים, גם הרבה אחרי שעזב את שדרות פנסילבניה 1600. עבור רבים מאותם היספנים צעירים, ממשל אובמה זכור כהחמצה היסטורית ומפח נפש.
הסיבה הראשונה לתחושת ההחמצה הזו היא כישלונו של אובמה בקידום רפורמת הגירה. אובמה הבטיח לקדם רפורמה כזו כשהתמודד על הנשיאות לראשונה, אבל בתחילת כהונתו נאלץ להקדיש זמן רב לטיפול במשבר הפיננסי שפקד אז את ארה"ב, ומיד לאחר מכן הקריב חלק ניכר מהונו הפוליטי לצורך קידום רפורמת הבריאות שלו. כשתורה של רפורמת ההגירה הגיע סוף סוף, חלק מהדמוקרטים בסנאט הצביעו נגדה מחשש שאם יתמכו במהלך דרמטי נוסף ייפגעו סיכוייהם להיבחר מחדש. חלון ההזדמנויות נסגר מיד אחר כך, בבחירות של 2010, כשהרפובליקנים השיגו רוב בבית הנבחרים.
למרות הכישלון של אובמה בשנתיים הראשונות שלו בבית הלבן – כשבית הנבחרים עוד היה דמוקרטי ולאובמה הייתה תקווה לקדם רפורמה משמעותית – בבחירות לנשיאות של 2012 הוא הצליח לגרוף 71% מקולות ההיספנים, תוך שבמהלך הקמפיין הוא מבטיח להעמיד את ההגירה בראש סדר העדיפויות בקדנציה השנייה שלו. אלא שבכהונתו השנייה נאלץ אובמה להשליך את יהבו על רפובליקנים מתונים בתקווה שישתפו איתו פעולה בקידום העניין, ושיתוף הפעולה הזה קרס תוך זמן קצר בעקבות מרד פנימי במפלגה הרפובליקנית. כשהבין שלא יוכל להעביר רפורמת הגירה בקונגרס, חתם אובמה על צו נשיאותי שיסדיר את מעמדם של ילדי המהגרים הבלתי חוקיים שהגיעו לארה"ב כקטינים. זה היה צעד בכיוון הנכון, אך צעד מוגבל מאוד בהשוואה לרפורמה אמיתית, ובעיקר צעד שהיה חשוף לביטול על-ידי הממשל הבא.
הסיבה השנייה לטעם החמוץ שהותיר ממשל אובמה בפי ההיספנים הצעירים היא מדיניות הגירוש שלו. העובדה הבאה נוטה לחלוף מתחת לרדאר, אבל בתקופת אובמה מספר המגורשים מארה"ב זינק ב-50% בהשוואה לתקופה של ממשל בוש הבן. אפילו בקדנציה הראשונה של טראמפ גורשו פחות אנשים מאשר בארבע השנים הראשונות של ממשל אובמה. לאחר השבעתו של אובמה החלה סוכנות ההגירה והמכס ICE, שהוקמה בימי בוש הבן, לאתר ולגרש מהגרים בלתי חוקיים במספרים חסרי תקדים.
אין אמנם ראיות לכך שאובמה כיוון לתוצאה הזו, אבל הוא לא פעל באופן אפקטיבי לריסון פעולות האכיפה של הסוכנות, שהייתה כפופה אליו ישירות. ייתכן כי החשש שלו להצטייר כחלש בנושאים של חוק וסדר לעומת הרפובליקנים, שגם כך ניסו לציירו ככזה, שיחק כאן תפקיד. בשל כך, עוד בימי כהונתו כונה אובמה בפי פעילת זכויות המהגרים ג'נט מגיה "המגָרש העליון" (Deporter-in-Chief, על משקל כינויו של הנשיא Commander-in-Chief), והעיתונאי חורחה ראמוס מרשת החדשות דוברת הספרדית "טלמונדו" הטיח בו בריאיון כי הוא "הרס משפחות רבות".
עוד על פוליטיקה אמריקנית בבלוג על פילים וחמורים / יפתח דיין
מבחינת הפעילים ההיספנים הצעירים זכור ביידן כשותף שקט של ממשל שהביא תוצאות בינוניות-מינוס בכל הנוגע להגירה. גם כמועמד בפריימריז האחרונים נמנע ביידן מלאמץ קווי מדיניות מרחיקי לכת כמו הגדרתה של חציית הגבול באופן בלתי חוקי כעבירה אזרחית במקום כעבירה פלילית, או הבטחת מסלול-לאזרחות לרוב השוהים הבלתי חוקיים. הפעילים ההיספנים הצעירים אמנם מתעבים את טראמפ, אך הם מתקשים למצוא סיבות להתרגש מהמועמד הדמוקרטי לנשיאות.
מהגר, אבל פטריוט
בצד הימני-שמרני של הקהילה ההיספנית נראה שחולשתו של ביידן נובעת יותר מהרטוריקה ומהמהלכים של טראמפ מאשר ממעשיו של ביידן עצמו. רבים ממהרים להניח כי מדיניות טראמפ כלפי המהגרים אמורה לאחד נגדו את ההיספנים, אבל האינסטינקט של החושבים כך מתבסס על ההנחה המוטעית שיש סולידריות מובנית בין כל דוברי הספרדית שמוצאם במדינות אמריקה הלטינית. בפועל, אוכלוסיית ההיספנים בארה"ב מורכבת משכבות קשיחות ונפרדות של מעמד, רקע ומוצא.
ראשית, המהגרים ומשפחותיהם נבדלים זה מזה במועד הגיעם לארה"ב. חלקם הם דור שני ושלישי של משפחות מהגרים שכבר הספיקו להתבסס במדינה מבחינה כלכלית וחברתית, ואילו אחרים הם מהגרי עבודה שהגיעו באישור לתקופה מוגבלת, הקימו משפחה – ואז ביקשו להכות שורש. קבוצה נוספת היא מהגרים שחצו את הגבול ללא אשרת כניסה בשם החלום למצות את ההזדמנויות שיש לאומה האמריקנית להציע, וקבוצה אחרונה היא הפליטים שנסו על נפשם מארץ מוצאם, שם נשקפה סכנה לחייהם.
שנית, מדינות המוצא של מרבית ההיספנים בארה"ב שונות מאלו של האוכלוסיות שחוצות את הגבול אליה בעשור האחרון. אוכלוסיית ההיספנים בארה"ב מורכבת בראש ובראשונה ממהגרים שמוצאם מקסיקני (62%), פורטו ריקני (9.6%) וקובני (3.9%), ולכל אחת משלוש התת-הקהילות הללו יש מאפיינים גיאוגרפיים וחברתיים ייחודיים, עם היסטוריה של לפחות 100 שנות נוכחות בארה"ב. לעומת זאת ארצות מוצאם של המהגרים החוצים את הגבול בעשור האחרון הן לרוב מדינות מרכז אמריקה כמו ניקרגואה, גואטמלה, הונדורס ואל-סלבדור. ייצוגם של חוצי-הגבול החדשים בקרב ההיספנים בארה"ב נמוך, ורשת הקשרים החברתית והמשפחתית שלהם חלשה בהרבה.
בחלק מהמקרים יש אמפתיה בין הקבוצות השונות הללו נוכח המכנה המשותף שלהן – חוויית ההגירה מאמריקה הלטינית; אך ישנם גם רגשות אחרים. כמו במערכון של לול על העליות לארץ ישראל, המהגרים הוותיקים נוטים לבוז לאלו שהגיעו אחריהם. טענתם המרכזית היא שבעוד הם עברו, ובחלק מהמקרים עדיין עוברים, את שבעת מדורי הגיהינום של מסלול ההגירה החוקית לארה"ב, המהגרים החדשים מבקשים לדלג על התור ולחסוך מעצמם את העבודה הקשה.
עליית טראמפ והפופוליזם הלאומני למרכז הבמה הביאה במקרים רבים להדגשת השוני והריחוק בין קבוצות המהגרים השונות. האזרחים צאצאי המהגרים הוותיקים החלו לחשוש שייתפסו בעיני אמריקה הלבנה כמקשה אחת יחד עם אלה שזה מקרוב באו, ללא הזמנה, ובמיוחד שיזוהו עם גורמי הפשיעה האלימים שבהם. חשש זה מוביל בחלק מהמקרים לפטריוטיזם מופגן, ולתמיכה של היספנים בנקיטת יד קשה כלפי השוהים הבלתי חוקיים, ולפיכך גם לתמיכה שלהם בטראמפ. מאחורי נטיות אלו עומד הרצון להדגיש בכל דרך אפשרית שהם, ההיספנים הוותיקים, אינם דומים למסתננים החדשים ואינם תומכים בהם.
ייתכן שעד לבחירות עוד יספיק ביידן לעשות מקצה שיפורים קל. בקרב ההיספנים הצעירים הוא ינסה לנצל לתועלתו את הצלחתו היחסית של ברני סנדרס בפריימריז, תוך שהוא נוהג בסנדרס בכבוד ובזהירות, מתוך הנחה שההיספנים הצעירים מעריכים אותו. בקרב המבוגרים תוכל לעמוד לזכותו של ביידן העובדה שהוא קתולי כמו רובם המכריע של ההיספנים, והוא יוכל להסתייע גם בתדמיתו כמתון.
אך למרות כל אלה, המספרים אינם צפויים להשתנות באופן דרמטי. הדמוקרטים, שרק לפני שמונה שנים הרגישו שההיספנים נמצאים בכיס שלהם, מגלים כעת, כמו הרפובליקנים, שהקהילה ההיספנית איננה משוואה עם נעלם אחד.
