בשבוע שעבר קיבלה הבכורה שלי, שעלתה השנה לחטיבת הביניים, תעודה עם 0 היעדרויות. זה לא מפתיע לאור העובדה שהיא ובני כיתתה היו פיזית בבית הספר 10 ימים בלבד. בתי לא נעדרה השנה, אבל היא גם לא נמצאת. ילדי חטיבת הביניים נשכחו בבית, בזום אינסופי, והפכו לריבועים שחורים. אף אחד לא רואה אותם. הם נמוגים, לתוך עצמם, לתהומות האינטרנט וסכנותיו, להשמנה, לדיכאון, לבדידות. חלקם ינשרו ולא ישובו עוד ללימודים.
לריבועים השחורים של הקורונה אין לוביסט בכנסת ואין קבוצות לחץ. מאחר שהוריהם יכולים לצאת לעבוד ולהשאיר אותם לבד, אז אין מי שילחץ לפתוח להם את בתי הספר. הם לא תורמים למשק, אין להם בגרויות או צבא שמחכים להם מעבר לפינה. אין מי שידרוש בשלומם.
כל עוד התחלואה הייתה בשיאה, סדר העדיפויות הציב את הבריאות על פני החינוך, אבל כשהאוכלוסייה מתחסנת, ממשלה עם סדר יום ראוי הייתה הופכת את המשוואה. זה לא קרה, ולפיכך החליטה הממשלה שהקניונים, חנויות הרחוב, חדרי הכושר והמלונות יחזרו לפעול, אבל ילדי חטיבות הביניים יישארו ריבועים שחורים.
במשק חזק כמו שלנו אפשר לסגור פערים כלכליים במענקים ובתמיכה בעסקים, אבל את הפער שנפער בחיים הלימודיים הרגשיים של ילדינו אף אחד לא יצליח לסגור
ככה נראית פשיטת רגל מוסרית וערכית. במשק חזק כמו שלנו אפשר לסגור פערים כלכליים במענקים ובתמיכה בעסקים, אבל את הפער שנפער בחיים הרגשיים של ילדינו אף אחד לא יצליח לסגור. את הנזק הנפשי והפער הלימודי של הילדים שלנו אי אפשר לכמת בכסף. הנזק קיים ויישאר פה לעוד שנים.
ההורים והסבים כבר מחוסנים, ולכן הילדים צריכים לחזור ללמוד. עכשיו. הם שילמו את חלקם במאבק בקורונה למען הבריאות של המבוגרים, ועכשיו אנחנו נצטרך לשלם מחירים עבורם. גם אם המחיר הזה יהיה עיכוב של שבוע בפתיחה של זארה, או להמשיך לרוץ בחוץ ולא בחדר הכושר.
ממשלה שרואה את הילדים הייתה נותנת אוטונומיה לראשי הרשויות המקומיות לנהל את החזרת מערכות החינוך שלהם. אנחנו מכירים היטב את השטח ולכן יודעים לעשות את זה - בקבוצות, בימים מתחלפים, במרחבים פתוחים, בחללים אלטרנטיבים ובפגישות אישיות. אפשר לוותר על חלק משעות הלימוד, על חלק מהימים, העיקר שתהיה שגרה לילדים, ושמורה תראה אותם בעיניים - את הקושי, את הפער, את הצורך של הילדים בסדר יום, בוודאות. אבל הממשלה לא רואה, או שמא מעדיפה שלא לראות. במקום זאת היא מעדיפה להתעסק בפוליטיקה על גבם של ריבועים שחורים.
רותם ידליןרונן חורשהריבועים השחורים של הקורונה צריכים גם אתכם – הציבור – שתזעקו את זעקתם. הרבה טענות היו נגד הציבור החרדי, שזעק שהחינוך לפני הכול. יש לנו מה ללמוד מהם. גם אנחנו צריכים לצעוק את זעקתם של ילדינו - קודם כל חינוך ואחר כך מסחר.
את העסקים אפשר וצריך לפצות בנדיבות. הם יכולים - בתמיכה כלכלית של הממשלה - לפתוח עוד שבוע-שבועיים. את הפגיעה בילדים שלנו אי אפשר לתקן בכסף. הילדים שלנו צריכים עכשיו בית ספר, לא נעליים חדשות מהקניון. הגיע הזמן לזעוק את זעקתם, כי גם בסדרי העדיפויות שלנו - החינוך הוא מעל הכול.
- רותם ידלין היא ראשת המועצה האזורית גזר ואימא לילדה בחטיבת הביניים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
