אישה בת 70 התקשרה אליי לאחרונה, הציגה עצמה ושיתפה שאחותה נרצחה לפני 30 שנה. "אני עכשיו בקבר שלה, בוכה לשמים", סיפרה. "היום הרוצח השתחרר ושמו אפילו לא מופיע בגוגל. הייתי רוצה שכולם ידעו את שמו, שיזהרו ממנו". הבטחתי לעזור אבל היא עצרה אותי: "לא. אי אפשר. הבנות של אחותי היו ילדות כשזה קרה. היום הן אימהות והן בחרו לספר לילדות שלהן שסבתא מתה מסרטן".
זה מאבק שרבים מקורבנותיו עדיין חיות וחיים בארון. טרם התרחשה מהפכת "מי טו" לתופעת האלימות בבית ולכן קורבנות חיים מתים מבושה. מבלי לשפוט, אני עדיין קוראת להם לבחור להיחשף ולשתף, כי הרוע צומח פרא מאחורי התריסים המוגפים. הבושה, השתיקה והפחד מדשנים את שורשיו. בן הזוג הערפד מוצץ את החיים מהאישה בחושך, שם הוא מתחזק ואילו היא מתכווצת.
הבוקר (יום ב') בירוחם נחנקה לטרישיה לני פוינטר למוות על ידי האיש שלה ובשעות הראשונות שוב נפער הפצע: האם יפורסם שמה? תמונת פניה? במהלך השנה החולפת העדיפו ארבע משפחות של נרצחות להשאיר את השם והתמונה חסויות. משפחתה של פוינטר החליטה אחרת.
המטרה היא להפיץ ידע, לייצר חיסונים אפקטיביים מפני מגפת האלימות, לפזר את הערפל שבזוגיות, את האפור, את "המורכבות" ולהיות עירניים. איך? צריך לשתף
ממדי האלימות בבית מבהילים. זו מגפה של אכזריות בלתי נתפסת. אבל היא לא מוחצנת ובקלות ניתן לפספס אותה. עד שהתנגשתי חזיתית ברוע הזה, כשאחותי מיכל סלה נרצחה, לא הכרתי ולו מקרה אחד באופן אישי. מעולם לא ראיתי אותם רבים ואפילו לא שמעתי אותו מרים את הקול. הוא עשה רושם של אדם טוב לב, רגיש, שמח, רוחני, הראשון שקם לעזור לזולת. היום אני מבינה שזו הייתה הונאה.
מיד אחרי ההלוויה אמרתי למצלמות: אם זה קרה למשפחה שלנו, זה יכול לקרות בכל מקום.
אחותי הקטנה נרצחה כשהיא לבושה בפיג'מה, באמצע הלילה, בבית נעול, לאחר שהניקה והרדימה את בתה. הדקירה המדממת הראשונה הייתה בחדר של התינוקת, ליד העריסה. דווקא בגלל שמדובר ברוע אכזרי כל כך, דווקא בגלל עוצמת הפגיעה והמקור שלה - יש קושי רגשי להישיר מבט אל הרוע. התגובה הטבעית היא להשתבלל, להרחיק ולהתרחק. פחד, בושה ושתיקה הם תגובות טבעיות ואוטומטיות של מנגנוני הגנה והישרדות.
לילי בן עמי אחותה של מיכל סלה ז"ל בהפגנת 'מצעד הנשים' נגד האלימות כלפי נשים בצארלס קלור תל אביבצילום: משי בן עמיאבל הרשתות החברתיות משנות את כללי המשחק. נשים משתפות כפי שלא שיתפו מעולם בעבר - על פגיעה מינית, הפלה, טיפולי פוריות, קושי כלכלי וגם על אלימות בתוך הבית. למרות הפחד המובן, התגובות לרוב מחבקות, מפרגנות ותומכות.
גם אני כותבת בפייסבוק ובטוויטר מאז הרצח. אני משמיעה את קולה של אחותי ולרוצח קשה עם זה. עובדה: כמעט בכל דיון במשפט פונה סנגורו לשלושת השופטים, מצביע לעברי ומתקומם בקול רם על כך ש"משפחתה של המנוחה מתראיינת לתקשורת וכותבת בפייסבוק". הרוצח כנראה קיווה שגם אנחנו נשתוק. כמו מיכל.
אחרי הרצח של מיכל התגייס כל המושב שלנו לעזור. סידרו את כל מה שצריך להלוויה ולשבעה, בישלו, כיבסו, ניקו, ניחמו, אפילו אספו לתינוקת עשרות ליטרים של חלב אם עד שהמקפיא של הוריי התמלא ונאלצנו להחזיר למניקות שתרמו. הרעיפו עלינו אהבה ותמיכה. באותן שעות קשות לחשתי באוזני בני בן ה-12 שיש לנו פצע מדמם עכשיו, והחיבוק של הציבור הוא כמו פלסטר שעוזר להתמודד.
"אנחנו נעבור את זה ונחזור להיות המשפחה השמחה שהיינו", הבטחתי לו. "אבל תישאר לנו צלקת", הוא השיב.
לזכר מיכל סלה: הגיע הזמן להפסיק לשתוק
(באדיבות: לילי בן עמי)
המסר שלי לקורבנות האלימות ומשפחותיהן הוא שהשיתוף מרפא ובמקרים מסוימים יכול אף להציל חיים. אז כן, תישאר צלקת, אבל ככה נייצר חיסון לחברה.
"פורום מיכל סלה" שהקמתי הוא עמותה שייעודה הוא הצלת הנרצחת הבאה. המטרה היא להפיץ ידע, לייצר חיסונים אפקטיביים מפני מגפת האלימות, לפזר את הערפל שבזוגיות, את האפור, את "המורכבות", לשתף, להיות עירניים, לצבוע את תמרורי האזהרה, את נייר הלקמוס שמבחין בין קנאה שהיא רגש לבין קנאה שבאה לידי ביטוי במעשה, כדי שיהיה ברור ההבדל בין אהבה לבין שליטה.
האם זו אלימות? האם זה מסוכן? כיצד בדיוק יש לפעול כדי להציל חיים? התשובה לכל אלה היא: #שתפי. התקשרי למוקד החירום, ואז שוב שתפי. גם בקול רם.
- לילי בן עמי היא אחותה של מיכל סלה ז"ל ויו"ר פורום מיכל סלה (ע"ר). לתרומות: Michalsela.org.il. למוקד החירום התקשרי 118 או 6724*
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
