במוצאי שבת נקלעתי לאחת ההפגנות בתל אביב. אני כועסת עליך, אמרה לי אחת המפגינות. במה חטאתי? אתה ביקורתי מדי למפגינים, היא אמרה לי. ההזדהות שלי עם המחאה חלקית, הבהרתי לה. אנחנו עדיין בדמוקרטיה, טענתי. אני לא אמור להיות כפוף למשטרת מחשבות של מחנה כלשהו. עם חלק מהמסרים של המחאה אני מסכים. עם אחרים - פחות. ולפעמים הרבה פחות. מדוע לא להתייחס לדברים לגופם, בלי שום מחויבות למחנה כלשהו?
ידיד חרדי, במר ליבו, סיפר לי על מה שקורה אצלם לפעמים. מישהו, לא תמיד ברור מי, ממציא איסור חדש, שאין לו שום סימוכין. חלק מהאברכים מתחילים לנהוג לפי האיסור החדש. אלה שרוצים לתהות על מקור האיסור - מעדיפים לשתוק. הרי יאמרו עליהם שהם לא חזקים מספיק באמונתם. שוב ושוב קראו רבנים לקיים את כללי הזהירות בעניין הקורונה. זה עזר? הרי תמיד יש איזה פוסק הלכה שקובע שהעבירה החמורה ביותר היא הפסקת לימוד תורה. אחוזי ההדבקה האדירים במגזר החרדי מבהירים ידו של מי על העליונה.
גם רבים מראשי קבוצות המחאה יצאו בקריאה להימנע זמנית מהפגנות המוניות. קריאה נכונה, שמבטאת את עמדת רוב מתנגדי נתניהו. אבל המחזות של מוצאי שבת הבהירו שהאדוקים יותר ניצחו. אלפים הגיעו להפגנות. כך אצל החרדים העבדקנים. כך אצל החרדים החילונים.
לא, זה לא אותו הדבר. כאשר אחוזי ההדבקה אצל החרדים נוסקים - ההפקרות אצלם מרקיעה שחקים. ועדיין, אף על פי שהמנחה בבלפור קרא חמש פעמים בדקה לעטות מסכות, לשמור על המרחק ועל כל הכללים - זה לא קרה.
זה קרה גם בתפילות יום כיפור שבהן הייתי. הרוב שמרו על הכללים. לא כולם. הייתה צפיפות. היו חיכוכים. ויספרו לנו עוד אלף ואחת פעמים שאין הדבקות בתפילות או בהפגנות - אלה סיפורי סרק. נכון שיש מחקרים סותרים. השכל הישר אומר שכאשר יש צפיפות וחיכוך יש הדבקות. נקודה.
אבל הרדיקליות מנצחת. כך אצל החרדים, כך אצל המפגינים. והעובדה שנתניהו משקיע יותר זמן במציאת איסורים על ההפגנות מאשר למאבק במגפה - היא בהחלט חרפה. והעובדה שהוא כפה סגר מלא, למרות עמדת רוב המומחים - היא חרפה כפולה. יש לנו ראש ממשלה שדואג לעצמו. לא לנו. אבל זה עדיין לא אומר שצריך להמשיך עם ההפגנות ההמוניות.
ובכלל, מאז שהחלו ההפגנות גוש הימין רק מתחזק. אז אולי כדאי לעצור רגע ולחשוב? אולי ההפגנות הללו הן בומרנג? אולי הפסטיבלים הללו מועילים כמו כוסות רוח למת? אולי יש דרך אחרת? ובכלל, כמה פעמים אפשר לחזור על המנטרה שהפגנות הן עניין קדוש בדמוקרטיה, כאשר אם יש להן בכלל השפעה, אז היא הפוכה מהכוונה.
נחזור למפגינה שכועסת עליי. גם היא וגם אחרים, הם הרוב, כואבים באמת. הם אוהבים את ישראל. הניסיון להפוך אותם לאנרכיסטים או לאנטי-דמוקרטים הוא עלוב. נכון שיש שם רדיקלים. ונכון שיש חשש שהדומיננטיות שלהם תחסל את המחאה. ונכון שצריך להצביע על הסכנה. אבל הסכנה הגדולה יותר היא בכך שהרוב הלא-רדיקלי ינהג בדיוק כמו החרדים. זה כבר קורה. הנה, המנהיגים הבינו שאפשר להשהות את ההפגנות לפרק זמן מוגבל, אבל אלפים בכל זאת הגיעו. למה? למי זה טוב?
אנחנו בשעה קשה. משום שבכל עניין השאלה היא, כפי ששאלה אותי אותה מפגינה, וכפי ששואלים אותי רבים אחרים: "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ?". למה, לעזאזל, מישהו חייב לבחור מחנה? מדוע אי אפשר להבין שבין השחור ללבן יש עוד הרבה צבעים וגוונים? יהושע שאל את השאלה כאשר ראה מולו אדם עם חרב שלופה. אנחנו לא עם חרבות. אנחנו לא במלחמה. אנחנו אחים, גם אם במחלוקת.
יש לנו עכשיו צרה משותפת, הקורונה, שלא מבחינה בין ביביסטים לאנטי-ביביסטים ולא בין גבוהים לנמוכים. כך שאין שום צורך להקצין. אין שום צורך להתגרות במגפה. אין שום צורך להעניק לה אופציות להתפשטות.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
