נקרע הלב למראה הפרעות בין ערבים ליהודים בתוך ישראל - שכבר גבו את חיי יגאל יהושע שנרצח בלינץ' בלוד - ובמקביל נשבר הלב למראה הקרעים בריקמה האנושית העדינה כל כך של יחסי רוב ומיעוט בארץ. רבים בציבור היהודי הופתעו מפרץ האלימות של האזרחים הערבים ועדיין עסוקים בשאלה מי התחיל. העיתונאי עמית סגל העיד שקיבל הכי הרבה תגובות חיוביות בטוויטר להערתו שלפיה אין סימטריה בין הפורעים הערבים לבין התגובה היהודית. ובכן, יש גישה שונה בתכלית.
היא שונה לא רק משום שהטענה מעוותת את התמונה הכללית כשהיא בוחרת להתעלם מההקשר ולהתמקד באירוע ולא במחולל. היא שונה משום שיש דרך אחרת לגמרי להבין את האחריות שלנו היהודים כרוב וכריבון, בעיקר כעם שחווה על בשרו את עוולות האפליה והאלימות כשהיינו מיעוט באירופה ובארצות ערב. העיסוק האובססיבי באשמה של המיעוט הערבי מבלי להתבונן בחלק של הרוב היהודי הוא בריחה מאחריות. אחריות היא גם למידה מהטעויות של עצמך. אחריות היא גם היכולת, מתוך עמדה של עוצמה, להיות אמפתי לאחר המוחלש בתוך מדינתך שאתה מתגאה שהיא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.
ראשית, הרוב היהודי בארץ בוחר להתעלם מכך שהערבים אזרחי ישראל והפלסטינים בגדה וברצועה הם בני אותו לאום. אי-ההכרה בעובדה זו מביאה לכך שהרוב היהודי בישראל מזדעזע מתחושת הסולידריות של האזרחים הערבים עם סמלי האסלאם ועם הנרטיב הפלסטיני. איך הם מעיזים לקרוא לעצמם פלסטינים בעוד שהם אזרחי המדינה, ממשיכים לשאול במחוזותינו גם אחרי 73 שנים.
ראינו פעמים רבות בהיסטוריה כיצד קיצונים מתחזקים מאלימות ופחד ולכן יוצרים אותם בעצמם. אצלנו הם זוכים לגיבוי שלטוני וחסינות פרלמנטרית
ההתנגדות לזהות הפלסטינית של האזרחים הערבים היא הכחשה מוזרה של המציאות, שכן בו-זמנית אנחנו מצפים מכל יהודי העולם להיות ציונים ולהזדהות איתנו אף שהם אזרחי מדינות אחרות. בכל פעם כשיהודי העולם מואשמים בנאמנות כפולה אנחנו קוראים לכך אנטישמיות, ואז רצים להאשים בכך את אזרחי ישראל הערבים.
יתר על כן, "חוק הלאום" (וגם חוק קמיניץ ואחרים) שעברו בכנסת שלחו לערבים בישראל מסר ברור: אתם אזרחים סוג ב' לא רק דה פקטו אלא גם דה יורה. במקביל מצהירים פוליטיקאים ישראלים על כך ששיתוף פעולה עם נציגי המיעוט הערבי הוא לא ציוני ולא פטריוטי, בעיוות מוחלט של הציונות כפי שנוסחה בהכרזת העצמאות. אחד מהם אפילו נהנה לטחוב אצבע לעיני הערבים ולומר מול המצלמות שהם "אזרחי ישראל, בינתיים לפחות".
סמוטריץ' קבל עם ועדה: "הערבים אזרחים - בינתיים"
סמוטריץ': "הערבים הם אזרחי ישראל, בינתיים לפחות"
(צילום: אלכס גמבורג)
בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו נזכר שאפשר לגרד בציניות כמה קולות מהחברה הערבית, הוא עמל להכניס לכנסת את נציגי החוליגנים היהודים ונתן לגיטימציה למסיתים המרכזיים שהדליקו את האש ורואים בכאוס ובאלימות הזדמנות אדירה להעלאת הפופולריות שלהם. ראינו פעמים רבות בהיסטוריה כיצד קיצונים מתחזקים מאלימות ופחד ולכן יוצרים אותם בעצמם. אצלנו הם זוכים לגיבוי שלטוני וחסינות פרלמנטרית.
מעבר למאבק בזהות, המדינה מזניחה את החברה הערבית בכל היבט. שנים קוראים מנהיגי המיעוט הערבי להתמודד עם האלימות בחברה שלהם, לטפל בפושעים ובחוליגנים ומזהירים שהבעיה תזלוג החוצה. עכשיו, כשהאלימות מופנית נגד יהודים, אנחנו מתפלאים ומתלוננים על מי שמהם התעלמנו. ישראל החזקה, שכוחות הביטחון שלה מאתרים תוך שעות או ימים מחבלים בעזה, בגדה ולפעמים אפילו בסוריה, לא מצליחה לעצור אף רוצח במגזר הערבי. הפער זועק לשמיים.
במקביל, שנים מתלוננים ערביי יפו, לוד וערים מעורבות אחרות על ההשפעות של הג'נטריפקציה שבמסגרתה הם נדחקים החוצה על ידי "כוחות השוק" בגיבוי ממשלת ישראל. עבור הדירות של עמידר (חברה ממשלתית ולא כוחות השוק), שבהן הם גרים מאז השתלטה המדינה על נכסי נפקדים ממלחמת העצמאות, הם נדרשים לשלם סכומי כסף שאין בידיהם, ונאלצים להתפנות לטובת עשירים יהודים.
במקום לשכך את המתחים, ישראל מאפשרת לפרובוקטורים המקצועיים להבעיר אש. עמותות של מתנחלים עמלות לנצל את החוק המפלה של "נכסי נפקדים" בירושלים כדי להוציא מבתיהן משפחות פלסטיניות בשל העובדה שיהודים היו בעלי הנכס לפני המלחמה. זאת בעוד יהודים רבים גרים בנוחות בבתים שהיו בבעלות של ערבים באותה מלחמה. אירועי שייח ג'ראח, שלא זכו לתשומת לב מיוחדת בציבור היהודי, עוררו את זיכרונות הנכבה גם אצל הערבים בישראל.
השיטה הבדוקה להצית תבערה היא תמיד דרך הר הבית – גם באמצעות פרובוקציה של עמותות מתנחלים, אלה המכונות "נאמני הר הבית", שפועלות באופן אסטרטגי להפר את הסטטוס קוו (שהוא גם תשתית היחסים שלנו עם ירדן, ושההפרות שלו מעוררות מתרדמתם סנטימנטים של מילוני מוסלמים ברחבי העולם, גם חילונים, הרואים במסגדים סמל).
עליית שרון להר הבית באוקטובר 2000
(צילום: אורי דוידוביץ', ניצן דרור וירון שרון | הפקה: טלי שימשוביץ | עריכה, תסריט ואפטר: תמר אברהם)
לכך הצטרפה התנהלות משטרתית חסרת תבונה של גוף הממאן ללמוד מהניסיון ארוך השנים במקום רגיש זה. הרי גם אירועי אוקטובר 2000 נגרמו אחרי אישור פרובוקציה בהר הבית - הביקור של אריאל שרון מוקף כוחות אבטחה ושוטרים בקודש קודשי האסלאם. בעקבות מהומות אוקטובר 2000 כתבה ועדת החקירה בראשות השופט אור מסקנות קשות על הזנחת הציבור הערבי ועל התנהלות המשטרה. מה יושם מהן?
תמונות הפריצה למסגדים בסופ"ש שעבר נפוצו תוך דקות, זעזעו כמעט כל מוסלמי ברחבי העולם וסיפקו לחמאס את התירוץ לשגר את טילי הטרור שלו לערי ישראל.
אכן, ראינו פרעות מזעזעות של חוליגנים ערבים בלוד, ברמלה, בעכו, ביפו, בנגב ובגליל, ויש לטפל במי שביצעו אותן במלוא החומרה. אבל להאשים את המנהיגות הערבית שלא גינתה את החוליגנים אחרי שנים שהם זועקים שצריך לטפל בהם, בזמן שמשטרת ישראל לא מקדישה לכך עדיפות, וכשהיהודים מכניסים את החוליגנים והמסיתים שלהם לכנסת ומעניקים להם חסינות פרלמנטרית - זו כבר צביעות.
נדב תמיר אירועי השבוע האחרון הביאו לכדי ייאוש רבים שהאמינו בקיום משותף בין יהודים לערבים. אם ברצוננו לחיות כאן חיים של שלום ושגשוג, אסור לנו ולילדינו להיכנע לייאוש הזה. נהיה חייבים להמשיך לטפח את יחסי ערבים ויהודים ממקום של שוויון ולא של התנשאות. הגיע הזמן שנממש את החזון הציוני של הכרזת העצמאות, שקראה לשוויון מוחלט לערביי ישראל.
שינוי לא יגיע דרך האשמות וחיפוש סימטריה. הוא יגיע על ידי לקיחת אחריות.
- נדב תמיר הוא מנכ"ל ארגון ג'יי סטריט ישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
