בימיים אלה חוגגת גישת "לי זה לא יקרה". היא נכונה למכחישי הקורונה ולאלה שמתעלמים מסימני הסכנה, והיא חלה גם על אלה שנתפסו בקלקלתם, ששיקרו, שהטעו, שלא אמרו אמת, שצפצפו וחשבו לעצמם, שטויות, אותי לא יתפסו, לי זה לא יקרה. אז זהו, שזה יקרה. אפילו גרוע יותר.
הרבה שנים עברו מאז זכיתי לעבוד כדובר עם משה ארנס, יצחק רבין ודן שומרון זכרם לברכה, ועם אהוד ברק ויהודה בלום יבדל"א. גם איתם תמיד הגיע הרגע שבו נוחתת על ראשך פנייה מעיתונאי עם סיפור רע, מהסוג שאתה לא רוצה שיתפרסם. אלו רגעים של מבוכה גדולה ובלבול קשה.
מה עושה הדובר? הוא נוקש בזהירות על המשרד של איש הציבור, מבקש סליחה וסוגר מאחוריו את הדלת. עכשיו זה רק אתה והוא. רגע קטן של אמת. אתה צריך להסביר לו קודם כל שהאמת עומדת להתפרסם, ואין מפלט ממנה. ולכן, אין ברירה, נצא אנחנו ראשונים, נוביל, "נהרוג" להם את הסיפור. עדיף כך. אבל הוא עוד ספקן, תוהה אם מוכרחים, אולי נחכה קצת. לא, אני מתעקש.
מעולם לא הצטערתי על כך ואני מאמין שגם הם לא. עדיף כך. ורבותיי, אלה היו ימים אחרים, עוד לא היה אינטרנט, קל וחומר רשתות חברתיות, לא היו מצלמות קלות ביד כל אחד ואחת. האשליה הייתה שנוכל לנהל את המידע, ובכל זאת, הכול יצא החוצה.
אם זה לא היה אפשרי אז, איך יהיה אפשרי עכשיו? מה חשבו לעצמם ראשי המדינה ונבחריה כשהפרו את הנחיות הקורונה? מה חשבו הנשיא וראש הממשלה והשרה גילה גמליאל והשרה מירי רגב וראש שב"כ נדב ארגמן? מה עבר בראשיהם של חברי הכנסת ניר ברקת, אביגדור ליברמן ומיקי לוי? שלא לדבר על דובריו האישיים של ראש הממשלה. הם באמת האמינו שהדברים יישארו בסוד? הלו, זו שנת 2020. עידן הסודות תם מזמן.
זו הנחת העבודה: אין אירוע בזירה הציבורית ובזירה ה"פרטית" שאינו מתועד. לא בצבא, לא במשטרה, לא בתרבות ובספורט, לא ברחוב. בטח לא ברשת. כולנו צבא גדול של מתעדים - במלל, בתמונה, בסרט ובקול. בתנאים האלה גם "ביקור משפחתי" לא יישאר בגדר המשפחה.
יתר כל כן, טועה מי שמאמין שניתן לשלוף איזו גרסה משופצת, מעין אמת למתחילים, ולא יהיה מי שיערער עליה תוך דקות, ויהפוך אותה על פיה. העולם שקוף, קל וחומר מדינה קטנה כמו ישראל.
וכל אחד מהאישים האלה מתהדר בדובר ו/או יועצי תקשורת. האם הם מבינים שתפקידם אינו לחלץ את הבוסים שלהם מהצרה הזמנית אלא להסתכל קדימה ולהעריך את הנזק לטווח ארוך? הרי ספין נקודתי אולי ינצח עבורם את הקרב, אבל את המלחמה הם יפסידו. תנו עצות אמת, הרי לשם כך גייסו אתכם. דובר שנאלם דום מול המעסיק שלו לא עושה לו טובה. הוא מפיל אותו.
יש לי הערכה רבה לשב"כ. אמרתי ואשוב ואומר: המסלול שעבר מהימים החשוכים של פרשת 300, רצח רבין ורצח גנדי, אל מעמדו כארגון אמין ומוביל בתחום הדיפלומטיה הציבורית, הוא מרשים אך גם מחייב. האמת צריכה להיות ערך בסיסי בארגון הזה. אחרי שנים רבות של היסוסים הקים שב"כ מערכת דוברות. צנועה אמנם, אך זריזה ויעילה. כל עיתונאי יעיד על כך. משם יצאה, בתגובה לפרסום על חגיגת סוכות של נדב ארגמן, התגובה שלפיה "שב"כ אינו מוסר פרטים על ענייניו האישיים של ראש השב"כ".
הלו, באיזו שנה אתם חיים? לא שאלנו עם מי הוא יוצא ומי בת זוגו. אלה לא רק ענייניו הציבוריים, אלה עניינינו הציבוריים. האיש שהוביל את איכוני שב"כ לאיתור מסלולי נדבקים, ציר מרכזי בחשיפת שרשרת ההדבקות, דווקא משם תפתח הרעה?
ב-1977 קם יצחק רבין והתפטר מראשות הממשלה בשל חשבון דולרים בארה"ב. בעקבותיו נפלה הממשלה והיתר היסטוריה. מהפוליטיקאים של היום לא ניוושע. הם לא יתפטרו ולא יפוטרו. הם מקווים שהזמן יעשה את שלו. ממילא כל יום מתגלה קולגה שסרח, אז רק סבלנות. את שתיקתם הם קונים בינתיים ב-5,000 שקל. אבל מראש שב"כ, משב"כ בכלל, אנחנו מצפים ליותר.
- ד"ר נחמן שי הוא פרופ' אורח באוניברסיטת דיוק בצפון קרולינה מטעם המכון ללימודי ישראל. בעבר היה ח"כ וסגן יו"ר הכנסת, שימש דובר צה"ל, יועץ תקשורת במשלחת ישראל לאו"םֿ, בשגרירות ישראל בוושינגטון ובמשרד הביטחון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com