מדינת ישראל לא רוצה לראות ניצולי שואה רעבים, והיא גם עושה מאמצים גדולים בכיוון, אבל הם מושקעים במקומות הלא נכונים. אם המדינה תסכים לשחרר את האחיזה בחקיקה ישנה ובלתי רלוונטית - היא תוכל להעביר לניצולים כסף כבר מחר בבוקר, שבו יצוין יום השואה הבינלאומי.
לניצולי שואה יש זכות לקבל תגמולים ממדינת ישראל עבור מחלות שנגרמו להם בעקבות רדיפות הנאצים. מי שיתעמק במשפט הזה ייווכח כי הוא טומן בחובו שני אבסורדים. הראשון: מדוע ישראל היא זו שמפצה את ניצולי שואה? הרי לא היא זו שרדפה אותם ופגעה בהם. והשני: כיצד ניתן לדעת היום, 75 שנה לאחר תום הרדיפות, לאילו מחלות הן גרמו?
התשובה לשאלה הראשונה פשוטה. ישראל מפצה ניצולי שואה לא משום שהם אזרחי המדינה, וגם לא בגלל שהם ניצולי שואה. היא מפצה אותם מאחר שבמסגרת הסכם השילומים משנת 1953 היא ויתרה על זכותם האישית לתבוע את גרמניה.
בשנים אלו היחס לניצולים היה של בוז, ישראל הייתה מדינה ענייה שנלחמת על חייה, והיא ביקשה לטפח את דמות הלוחם ולא את דימוי הקורבן שהלך כצאן לטבח. כל אלה הולידו יחס קפוץ כלפי הניצולים.
הסיוט הזה מצריך מהם לשחזר את סיפור חייהם הטראומטי, לעמוד מול ועדות רפואיות שמסמנות אותם כנכים רגשית, ומאלץ אותם להתייצב בבתי המשפט בעיניים דומעות מבלי להבין את השיח שמתנהל מעל לראשיהם
במהלך השנים השתנתה נקודת המבט בחברה הישראלית. מעמדם של הניצולים עלה והם הפכו לגיבורים. הבנה מעמיקה של השואה עזרה לפרק את דמות הקורבן, ואת מקומה החליפו חמלה וכאב לאומי. על רקע זה הורחב מעגל הזכאים לפיצוי וגם התמיכה גדלה, עד כדי שהיום, בחלוף 75 שנה, קיים קונצנזוס חברתי וציבורי שלפיו יש לעשות הכול כדי לאפשר לניצולים לחיות בכבוד.
אולם המרחק בין הקונצנזוס לבין המקור שעל בסיסו ניתן הפיצוי הוא כה רב, עד שחלק גדול ממקבלי ההחלטות אינם מבינים לעומק את הסיבה שהולידה אותו מלכתחילה.
אז נותרנו עם מדינה שרוצה לתמוך בניצולים, אבל עושה זאת באמצעות חוק ישן שמעביר אותם דרך סיוט בירוקרטי ומשפטי, ועל הדרך גם מבזבז משאבים רבים. הסיוט הזה מצריך מהם לשחזר את סיפור חייהם הטראומטי, לעמוד מול ועדות רפואיות שמסמנות אותם כנכים רגשית ופיזית, ומאלץ אותם להתייצב מול בתי המשפט בעיניים דומעות מבלי להבין את השיח שמתנהל מעל לראשיהם.
ואז, ניצולה בת 90 שסובלת משלל מחלות ועל גבה סיפור חיים קשה מנשוא, אישה שרק מבקשת הכרה בסבלה ותמיכה כלכלית שתאפשר לה חיים בכבוד - נדרשת לנבור בארכיונים של קופות חולים בניסיון להוכיח כי מחלת לחץ הדם שלה קשורה לרדיפות.
כאן טמונה התשובה לשאלה השנייה: כמי שמסייעת לניצולים אני יכולה להעיד שאין לה באמת דרך לעמוד במשימה. היא לא באמת יכולה להוכיח שמחלה מסוימת קשורה לרדיפות. בטח לא 75 שנה אחרי.
עו"ד ליעד סטרולובוכך התהוותה הטרגדיה של ימינו. מצד אחד ניצבת מדינה שרוצה לתמוך בניצולים, אבל לא משכילה להבין כי עליה להיפרד מחקיקה ארכאית שהייתה נכונה בעבר ואינה מתאימה היום, כשמן העבר השני ניצבים הניצולים הזקנים, העייפים ולמודי הסבל, שנדרשים להוכיח שוב ושוב את סבלם.
המדינה משקיעה סכומים עצומים במימון רשות מנהלית שבוחנת את הזכאות, במערך במשרד המשפטים שמסייע לניצולים בחינם במאבק על זכויותיהם, וכמובן מממנת את בתי המשפט שדנים בעררים שלהם. המדינה מממנת את כל מגרש המשחקים שבו מתגוששים מולה ניצולי השואה בניסיון להוכיח זכאות מכוח חוק ישן ולא רלוונטי, כל זאת במקום פשוט לתת להם את הכסף.
- ליעד סטרולוב היא עו"ד בקליניקה לזכויות ניצולי שואה וקשישים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב. בקרוב יתפרסם מאמר שלה המציע מודל חסכוני וצודק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
