יגאל אלון היה מפקד הפלמ"ח, אלוף בצה"ל, ח"כ ושר בממשלות ישראל. הוא הלך לעולמו ב-29 בפברואר 1980. המאמר שלפניכם נכתב באוקטובר 1977, חודשים ספורים אחרי המהפך של הליכוד ומנחם בגין, ופורסם גם בספר "כלים שלובים", קובץ המאמרים של אלון יצא לאור ב-1980 (הקיבוץ המאוחד):
בראשית היה החזון, החלום. ואכן, על פי כל אמת מידה של תנועת תחיה לאומית חברתית-תרבותית, ישראל היא חלום שהתגשם. אלא שתוך כדי התגשמותו, קרה למדינה מה שקורה לעיתים לחלומות: היא התחילה מאבדת גובה.
הרס איטי אך מתמיד של התאים הבריאים פוקד את החברה הישראלית בעקבות ההגמוניה של ההישגיות, המחנכת לתחרות שלוחת רסן, לניכור, לדורסנות, לפולחן האלימות והכוח, לניצחון האנוכיות והנוחות הרגעית – על חשבון רמתה של הסולידריות והעזרה ההדדית.
אלפי זוגות צעירים סובבים בתוכנו מתוסכלים וחסרי ישע על שאין לאל ידם לרכוש דירה צנועה כדי להקים את משפחתם. רבבות משפחות נמקות בעוני ובניוון. הפשע המצוי והמאורגן ועקיפת החוק בחיי יום-יום נעשו חזיון נפרץ ומאיים בנוף החברתי-מוסרי שלנו.
ההישג בחברה כזאת איננו אמצעי כי אם מטרה, אב המעשים ותכליתם גם יחד, שסופו לתסכל אף את בעל ההישג עצמו, שהרי תמיד יימצא מישהו אשר הישגו מרשים יותר.
חוששני כי אנו עדים לתהליך התפוררותו של המרקם הלאומי-חברתי-מוסרי, התפוררות הרחוקה מלהיות תיאורטית. יש עריקה, פשוטה כמשמעה, של חלקים ניכרים מהציבור הישראלי, אם ממצוות גיוס לצה"ל
בולמוס ההתעשרות, הרעבתנות והראוותנות והרדיפה אחרי חיים הנראים קלים, סופם לעיתים קרובות חיים קלוקלים, המותירים אחריהם לוחות שבורים וסולמות ערכים משובשים עד לאין הכר, לגבי ערכים לאומיים וכלל אנושיים גם יחד.
זאת ועוד: ככל שהחברה מתכערת וככל שהיא מתנתקת ממקורות יניקתה, כך היא מנסה לדחות את הזרים לה ברוחם, גם אם "הזרים" הללו הם מיטב בניה.
חוששני כי אנו עדים לתהליך התפוררותו של המרקם הלאומי-חברתי-מוסרי, התפוררות הרחוקה מלהיות תיאורטית. יש עריקה, פשוטה כמשמעה, של חלקים ניכרים מהציבור הישראלי, אם ממצוות גיוס לצה"ל ואם משירות לאומי אחר. ומה שחמור יותר – הירידה מהארץ.
ובמרקם החברתי, כמעט שאין תחום שלא נפגע בקרב חלקים גדולים בעם – החלק בשקיעת המוטיבציה האידיאליסטית, בהתרופפות חישוקי הערבות ההדדית, באי דאגה מספקת לעקירת האביונות והניוון שבקרבנו, וכלה בתרבות החיים וביחס לאיכות הסביבה, זו שאינה רשות הפרט. שאר הרוח שהיה נחלת החברה הציונית בטרם מדינה מתכרסם והולך, ותחושת ההשתייכות נחלשת והולכת גם היא.
אני מאמין שהשורשים בריאים ביסודם, והגזע איתן, ואם נדע לטפחם ולנכש את העשבים השוטים אשר פשטו סביבם, יוסיפו להצמיח ענפי תפארת רעננים וברוכי פרי.
הרבה תלוי במה שקרוי בימינו מנהיגות ומנהיגים – מושגים שאף הם זרים למורשתנו התנועתית – בכל אותם אישים ומוסדות המובילים ומנחים, וביכולתם לשמש דוגמא אישית ומקרינה על סביבותיה בכנות טבעית באורח החיים, בהקפדה על קשרים חברתיים, ובאומץ לב אינטלקטואלי לומר לעם את האמת, גם אם היא קשה ותובעת מאמץ אישי וקולקטיבי.
ואחרון אחרון: במעורבותם העמוקה בחברה העובדת והיוצרת, כדי להיות לה לפה, אך גם כדי להובילה בדרך הקשה של הייעוד וההגשמה. להחניף לעם אין פירושו להיטיב עמו, עם העם עצמו הוא שייקרא, בבוא הזמן, לפרוע את שטרות החנופה והנוחות הכוזבת.
- בית יגאל אלון, מרכז חינוכי הפועל לשינוי בחברה הישראלית, מציין השבוע יום לזכרו ופועלו במלאות 41 שנים למותו. הטור הינו חלק מאסופת מאמרים שכתב ותצא לאור מחדש
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
