העימות בין המועמדים לתפקיד סגן הנשיא בארה"ב משמש בדרך כלל רק כינור שני לעימותים בין המועמדים לנשיאות עצמם. הזוכים בתפקיד סגן הנשיא הרי אינם מקבלים מהבוחר מנדט להנהיג, אלא רק ייפוי כוח למלא את מקומו של הנשיא הנבחר במקרה שזה אינו יכול להשלים את כהונתו. האִמרה החבוטה אומרת שתפקיד הנשיא נמצא "במרחק פעימה" מהסגן, אך בעיני מרבית האמריקנים תסריט כזה הוא בדרך כלל תיאורטי בלבד, ומכיוון שכך העניין שהם מגלים בביצועי המועמדים לסגנוּת הוא מועט.
העימות בין פנס להאריס לפנות בוקר
(צילום: רויטרס)
השנה המצב אחר: הידבקותו של דונלד טראמפ בנגיף הקורונה וגילו המתקדם של ג'ו ביידן שינו את הכללים. לפתע-פתאום שני המועמדים לסגנות, מייק פנס הרפובליקני וקמלה האריס הדמוקרטית, נראים קרובים מתמיד לחדר הסגלגל, וזאת מכוח האפשרות שטראמפ או ביידן, לכשייבחרו, לא יהיו מסוגלים להשלים את כהונתם. יתרה מכך, העובדה שטראמפ מתמודד על קדנציה שנייה ואחרונה, והנחת העבודה שמפאת גילו ביידן לא יתמודד על כהונה נוספת, מחזקות מאוד את האפשרות שהמועמד או המועמדת לסגנות שיופיעו בטיקט המנצח יהפכו לפייבוריטים במרוץ לנשיאות ב-2024.
הסקרים שהתפרסמו בשבוע החולף מלמדים כי הופעתו הכוחנית והמתלהמת של טראמפ בעימות הראשון בינו לבין ביידן לא נשאה חן בעיני הציבור האמריקני, בלשון המעטה. הנשיא, שרמס פעם אחר פעם את כללי הפורמט, חווה מאז נסיגה בדעת הקהל, והידבקותו בנגיף הקורונה לבטח תרמה למגמה שלילית זו.
עם זאת, הופעתו התוקפנית של טראמפ הותירה בידי פנס יתרון טקטי – הניגוד הברור בין סגנון הדיבור המעונב והמסורתי שלו לבין זה של הנשיא. רק מעצם העובדה שפנס לא התפרץ הלילה לדבריה של קמלה האריס בכל הזדמנות שנייה הוא הצליח לבדל עצמו מטראמפ, והפחית את תחושת הקבס שהעימות הראשון הותיר בצופים כלפי הצמד הרפובליקני.
כלי יעיל בקרב הבלימה
הבידול הזה מטראמפ אִפשר הלילה לפנס להפר את כללי הפורמט באופן עדין ואלגנטי יותר, ומבלי להיתפס כבריון. העובדה שלאורך העימות הוא חזר לדבר על נושאים קודמים לאחר שהמנחה כבר הכריזה על מעבר לנושא הבא, והעובדה שנטל לעצמו זמן רב יותר להשיב על השאלות מזה שהוקצה לו, נתפסו ודאי כמו משב של רוח שובבה בהשוואה להתפרצויות החוזרות ונשנות של טראמפ לדברי ביידן בשבוע שעבר.
בעימות בין המועמדים לתפקיד סגן הנשיא ב-2016 היה פנס יעיל מאוד בפירוק ובנטרול ההתקפות של המועמד לסגנות דאז טים קיין נגד טראמפ. הפעם משימתו הייתה קשה יותר, משום שהוא נדרש להגן על ארבע שנות נשיאותו של טראמפ, ולא רק על מועמדותו. לשם כך הפעיל פנס אסטרטגיה דומה לזו שנקט לפני ארבע שנים: הוא הדגיש נקודות מהרקורד של טראמפ שעליהן הוא מרגיש בנוח להגן, והכחיש את ההיבטים הבעייתיים או התעלם מהם.
האם הצליח במשימתו גם הפעם? קשה לומר. גיליון הציונים של ממשל טראמפ בניהול משבר הקורונה מחפיר, ומטבע הדברים גם מתעמת מיומן כמו פנס התקשה להגן עליו. יתרה מכך, פנס התחמק לחלוטין ממתן תשובה על שתי סוגיות הנחשבות מהותיות עבור מצביעים רבים: הראשונה הייתה עתיד הזכות של נשים לבצע הפלה אם פסק דין רו נגד ווייד, שהתיר את ההפלות בכל רחבי ארה"ב, יבוטל על-ידי בית המשפט העליון; והשנייה הייתה השאלה כיצד יגן ממשל טראמפ על בעלי אבחון רפואי קיים שיאבדו את ביטוח הבריאות שלהם אם העליון יפסול את רפורמת הבריאות של אובמה.
בסופו של יום, גם הפעם היה פנס כלי יעיל בבלימת מרבית המתקפות של האריס נגד טראמפ, אבל כעת נשאלת השאלה אם זה יספיק לזכייה בקולות המתנדנדים, או שסלידתם מאופיו של הנשיא ומהתנהלותו האישית תהיה חזקה יותר גם מכתב ההגנה של פנס על הממשל.
זה לא נכון, נקסט
בעוד בצד הרפובליקני ניכר הבדל גדול באסטרטגיה ביחס לעימות הנשיאותי בשבוע שעבר, בצד הדמוקרטי נצפתה המשכיות. האריס, בדומה לביידן, הגיעה עם החלטה מהבית: אסור להגיב למתקפות היריב, ואסור לאפשר לו להעביר את מוקד העימות אל הצד של הטיקט הדמוקרטי. אם המתקפה היא בוטה ושקרית במיוחד, כפי שהייתה למשל כשפנס טען כי ביידן התחייב לאסור הפקת נפט באמצעות סדיקה הידראולית (כשבפועל ההפך הוא הנכון), די בכך שהאריס תאמר שזה לא נכון – ותמשיך הלאה.
האריס לפנס: "אדוני, אני מדברת. אני מדברת"
(צילום: רויטרס)
הנחת העבודה באסטרטגיה הזו ברורה: טראמפ אינו נשיא פופולרי, ועל פי הסקרים הציבור רוחש אמון רב יותר לביידן כמעט בכל נושא העומד על הפרק. כל עוד ההתמודדות תהיה משאל עם על נשיאותו של טראמפ, הוא יהיה נשיא של כהונה אחת. לעומת זאת, אם טראמפ ופנס יצליחו לעורר די ספקות ותהיות לגבי מועמדותם של ביידן והאריס, יש בסיס לתקווה שלהם לזכות בניצחון נוסף, ולכן חשוב לדמוקרטים להפחית עד למינימום את הזמן שיוקדש לדיון בהיבטים שסביבם זורעים הרפובליקנים ספקות.
מעבר לאסטרטגיה, האריס נקטה בעימות שתי טקטיקות מוצלחות. ראשית, היא מינפה שאלות רבות לצורך הנחתת מהלומות בנושאים משיקים אשר אינם קשורים במישרין לשאלה, נושאים שאותם תופס הקמפיין הדמוקרטי כנקודות התורפה של טראמפ. כך למשל, שאלה על השקיפות בנושא הרקורד הרפואי של המועמדים לנשיאות הפכה לאזכור דו"חות המס המפוקפקים של טראמפ שנחשפו בעל כורחו ב"ניו יורק טיימס". שאלה על המינוי המסתמן של השופטת איימי קוני בארט לבית המשפט העליון הפכה להדהוד שאלת גורלם של אלה התלויים ברפורמת הבריאות לצורך קבלת כיסוי רפואי ביטוחי.
שנית, פעם אחר פעם הישירה האריס מבט למצלמה ופנתה ישירות אל הצופים בבית בעודה משיבה על שאלות. גם ביידן הפעיל את הטקטיקה הזו בעימות הנשיאותי, אך הוא עשה זאת כדי לעורר אמפתיה בקרב מצביעים מתנדנדים. האריס, לעומת זאת, קיוותה להלהיב כך את השמאל והמיעוטים. הקשר הבלתי אמצעי עם הצופה היה הקו המנחה.
העימות של האריס לא היה נקי מטעויות. בדומה לפנס, גם היא התחמקה כמה פעמים מלהשיב לשאלות שנשאלה – למשל השאלה כיצד היא מגדירה את יחסי סין-ארה"ב או אם בכוונת הדמוקרטים להגדיל את מספר השופטים בבית המשפט העליון. בנוסף היא החמיצה הזדמנות פז להנחית מהלומה על פנס בכל הקשור לציות הרופף להנחיות הקורונה בטקס הצגת המועמדות של בארט לעליון שנערך בבית הלבן.
אך בסופו של יום, האריס עמדה ביעדים שהציבה לעצמה. היא שמרה על קור רוח ולא נתנה לפנס בשום שלב פתח להרחבת הדיון במגרעותיו של ביידן מעבר לזמן שהוא עצמו הקדיש לעניין. חשוב מכך, בהתחשב בכך שהאריס אינה מוכרת למרבית הציבור האמריקני, היא היטיבה לתאר את הרקורד הציבורי והפוליטי שלה, ולהצטייר כאדם רציני שבשעת כושר יכול לרשת את הנשיא המכהן ולהפעיל את סמכויות המפקד העליון באופן שקול ואחראי.
זה לא באג, זה פיצ'ר
העימות העלה נקודה חשובה הנוגעת להתמודדות כולה. בתשובה לאחת השאלות הראשונות האשים פנס את האריס שלביידן ולה אין תוכנית סדורה להתמודדות עם משבר הקורונה, ושהקווים המנחים שהם מציגים הם בגדר "העתקה" של תגובת ממשל טראמפ למשבר.
הזבוב שרכב על מייק פנס בעימות
בביקורת הזו של פנס יש גרעין של אמת. ביידן אינו מקדיש זמן רב להצגת תוכניות מפורטות ומסודרות משלו להתמודדות עם מרבית הנושאים שעומדים על הפרק: משבר הקורונה, הכלכלה, שינויי האקלים וכן הלאה. לאחר שניצח בפריימריז הדמוקרטיים הוא כינס שלל צוותי חשיבה, ואלה אימצו חלקים מהתוכניות שהציעו ברני סנדרס ואליזבת וורן, תוך שביידן מקפיד להביע תמיכה בנקודות העולות מהן אך לעולם לא מתחייב לאמצן בעצמו.
העובדה שקמפיין ביידן אינו מתמקד בהצעות מדיניות מפורטות אינה טעות, אלא החלטה מודעת מראש. כפי שמהנדסי התוכנה הישראלים אוהבים לומר, זה לא באג, אלא פיצ'ר: בשתי מערכות הבחירות האחרונות, המועמד שהציג תוכניות מדיניוּת מפורטות לא זכה להגיע לבית הלבן כדי ליישמן. ב-2012 הציג המועמד הרפובליקני מיט רומני הצעה מפורטת לקיצוץ במיסים ובהוצאות הממשלה. כתוצאה מכך, הוא נאלץ להקדיש זמן רב להגן עליה, תוך שהוא מנסה להדוף את הטענות שהוא מנותק ממצוקות האזרח הקטן. ב-2016 הציגה המועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון הצעות מדיניות מנומקות רבות, אבל מעטים הוקירו אותה על כך, והתקשורת הטיחה בה פעם אחר פעם שהיא שמה דגש רב מדי על ההצעות הללו.
להבדיל מקלינטון, לביידן יש מסר אחד מרכזי מאז תחילת הקמפיין – "הבחירות הללו הן קרב על נפש האומה", ובשפה לא מכובסת, "רק לא טראמפ". הוא לא מטריח את עצמו בירידה לפרטי פרטים של קוד המס האמריקני, חוקי ההגירה הסבוכים או הסכומים שיש להשקיע בתשתיות הלאומיות. נכון לשעת כתיבתן של שורות אלה, אין ראיות לכך שהבוחר האמריקני מייחס לכך חשיבות יוצאת דופן או שהוא מתכוון להעניש את ביידן על אי-הכנת שיעורי הבית.
ביידן נחוש בכל מחיר שלא להיות במגננה, גם במחיר של קמפיין אוורירי ולא לגמרי מגובש, כזה שאין לו תוכנית פעולה ברורה ליום שאחרי 20 בינואר, מועד השבעת הנשיא הבא. כשטראמפ וארבע שנות נשיאותו מונחות על כף אחת של המאזניים, ייתכן שעדיף פשוט לא להטיל דבר על הכף השנייה.
