בן טובים מספר 29 עומד בתור לשירותים. עשרות גברים לפניו, עוד אחד אחרון מאחוריו. בן טובים מספר 29 עומד בתור לשירותים ויודע שעוד רגע יזכה לפורקן. אולי הוא מתלבט אם לצלם אותה, אולי הוא חושש שיצלמו אותו. הוא מתרגש. מלא באדרנלין.
בחור מספר 29 הוא אולי בן 35 ואולי בן 25 ואולי בן 65. בעבר היו כמוהו גם בני 15. אבל בכל זאת, בן טובים, אז הוא מחכה יפה בתור. יש לו אמא ואחיות, אבל הוא עדיין שם. בתור לאונס. והיא? היא זונה, היא נותנת, היא לא צועקת, היא רוצה את זה. בטח רוצה. מי לא רוצה 30 גברים זרים שיעשו עליה סיבוב? ובן טובים מספר 29 לא יוצא מהתור. הוא לא קורא לעזרה. הוא לא מהסס. הרי יש מלפניו ומאחוריו ומצדדיו עוד המון בני טובים כמוהו. שבאו לדפוק. שבאו לתת בראש. שבאו לפרק לה את הצורה.
הוא לא מכיר אותם, הוא מחכה איתם בתור לאונס כמו שמחכים בתור לאוטובוס. מעניין אם הייתה לו מסכה, אם הוא חשב שאולי זו התקהלות אסורה. מעניין אם דיבר עם זה שלפניו או מאחוריו. אם הכיר אותם בכלל. אולי הוא ליקט מידע. שמע אותם מספרים ש"היא מחוקה לגמרי, אחי. מחוקה לגמרי. היא תעשה מה שתרצה, אחי".
בן טובים מספר 29 ראה מספיק פורנו בחיים. אולי ראה גם סתם סרטונים של נערות כמוה שעוברות תחת הידיים של בני טובים כמוהו. סרטונים מאיה נאפה שרצים לו בטלפון כמו מדבקות שבת שלום. אז הנה, הגיע הרגע שלו. הוא לא מסתכל לה בעיניים. הוא רק רוצה לצאת גבר-גבר. ולישון טוב בלילה.
נערה בת 16, שיכורה, לבד בשירותים. עשרות גברים לפניה. אין אף אחד מאחוריה. נערה בת 16 לבד, רחוק מהבית, מאבדת את הספירה. מאבדת תחושת זמן. מאבדת צלם אנוש. נערה בת 16 רואה אותם מתחלפים כמו שדים בסיוט שלא נגמר. היא רוצה לצעוק אבל לא יוצא לה קול מהפה. היא רוצה לקום אבל האיברים שלה כבדים, פצועים, מחוללים. נערה בת 16 במבט חלול צורבת את תווי פניהם של האנסים שלה. אחד ועוד אחד ועוד אחד. אין מי שיציל אותה. אין מי שיסלק אותם, שיצעק עליהם, שיקרא למשטרה, שיקרא לאמא.
נערה בת 16 יודעת שמתא השירותים הזה היא כבר לא תצא בשר ודם. אולי לא תצא בכלל. היא תצא אות. אולי א', אולי ג'. היא תצא שק של רגשות אשמה, של פוסט-טראומה, של הפרעות התנהגות והפרעות אכילה, היא תצא שק של בושה וכלימה ובוז ושנאה עצמית, תהומית. היא תצא משם אשמה אשמה אשמה אשמה. אשמה תמיד. מחוללת תמיד. היא תצא משם אישה שרוצה למות כל יום מימי חייה. נערה בת 16 נכנסת שיכורה לשירותים ויוצאת מהם מבותרת ל-30 חלקים. פילגש בגבעה.
צוות חקירה מיוחד הוקם ואנחנו כבר יודעים את התסריט. המשטרה לא תדע לחקור, ובית המשפט לא ידע להעניש, והאנסים ישובו לבתיהם כגיבורים מעונים. עורכי הדין, בחליפות יקרות, יגידו שהיא רצתה את זה, שהיא זייפה תעודת זהות בשביל להיכנס למסיבה. שהיא לבשה בגד ים. שהיא הזמינה אחד מהם לעלות אליה לחדר. שזו עלילת דם.
אף שהחשוד המרכזי נעצר, אף שעל פי החשד הוא התחזה לחובש והבטיח לסייע לה, אף שהוא מוכר למשטרה ואיים בעבר על שוטרת באונס, הוא לא ישב בכלא. הוא יקבל עבודות שירות. אולי. כמו משה איבגי, כמו רונן ביטי. כמו אין-ספור מקרים אחרים שבהם המערכת התגלתה במערומיה. רק אל תשאלו למה היא לא התלוננה.
ואנחנו? עוללינו מוטחים אל הרצפה. בועטים בראשיהם, מכסים אותם בכוח בשמיכה, קושרים אותם. ילדינו גדלים במציאות מופקרת, שבה אין דין ואין דיין. אין כבוד לא לגוף ולא לנשמה. מערכת הרווחה קורסת תחת גידול מטורף של מאות אחוזים בפניות בגלל התעללות ואלימות מינית. אבל אין תקציב. אז גם אין מטפלים ואין הכשרה. נערות ונערים בסיכון מסתובבים ברחובות באפס מעשה. אבל אין תקציב. אז התוכניות החינוכיות שלהם נסגרות.
באחד בספטמבר ילדים מגיל עשר יישארו לבד בבתים. הם והמחשב. ואף אחד לא חושב שזה פיגוע שצריך להיערך אליו. ספרו לנו עוד על בחירות, על הסכמי שלום ונרמול יחסים. תמשיכו לסמא את עינינו בשטויות, בקרבות סרק שמטרתם עוד כוח, כסף וכבוד. בכל זאת, ראש הממשלה לא מרים טלפונים לילדות בנות 16, להורים של עוללים בני שנה. את הצעקה שלהם אף אחד לא יצעק. עליהם אי אפשר לגזור קופון פוליטי. ככה נראות סדום ועמורה. אל נא רפא נא לה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
