המפגש בין לובנא לצילה
(כתב: עודד שלום, בימוי: אסף קוזין, צילום: עידו ארז, עריכה: אסף אושי)
עכו נדמית בימים אלה לעיר רפאים. עם רדת ליל הרחובות מתרוקנים והאנשים מסתגרים בבתיהם. איש מפחד מרעהו. היהודים מהערבים, הערבים מהיהודים, וכולם גרים בשכנות. בחשיכה הזו חייבים למצוא קרני אור ותקווה.
לובנא אליאס וצילה רבינוביץ, שכנות מאותו בניין, מספקות אותן לגמרי. רבינוביץ, בת 61, היא אחות אחראית במרכז בריאות האישה של קופת חולים כללית. אליאס, אוטוטו בת 50, מטפלת זוגית. לשתיהן שני ילדים באותם גילים: נרדין ולמאר של אליאס, שרית ושי של רבינוביץ.
"היינו ביחסים של שלום-שלום במדרגות, אבל זמן קצר אחרי שנכנסנו לגור כאן הציתו את הרכב של אחד השכנים, מנהל בית ספר שהיה לו סכסוך עם מישהו, ומהאש נהיה פיצוץ אדיר", סיפרה לובנא. "ירדנו למטה ואני הייתי ממש בהיסטריה, כל הגוף רעידות".
צילה הוסיפה: "חביבי, זו עכו, החיים פה תמיד היו קשוחים. למחרת עליתי אליה עם עוגה שאפיתי והיא הזמינה אותי למרפסת. היה אוויר טוב כמו עכשיו, היא הכינה קפה ודיברנו. מאז, 20 שנה אנחנו חברות".
המהומות בעכו החלו בכיכר התותח שבכניסה לעיר העתיקה, קו אווירי של 100 מטר מהמרפסת של לובנא. "עברו עלינו כמה ימים באמת מפחידים, אבל יש לנו המון צחוקים. אמרנו, אם הערבים יתקפו את הבניין תבואו להתחבא אצלנו, ואם היהודים יתקפו נבוא אנחנו אליכם".
"כל צד יושב עכשיו ומלקק את הפצעים שלו, נושם עמוק ומבין שאין ברירה, צריך להתקדם", אמרה צילה. "אלה החיים, אנשים צריכים להמשיך לעבוד, לקנות, להתפרנס, לדאוג לילדים".
הכתבה המלאה היום במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות"
