הבעות פניהם של מגישי הטלוויזיה בשבוע האחרון שיקפו היטב את התחושה שניתן לזהות בקרב ישראלים רבים בימים אלו: שמחה וצהלה בעקבות כישלונו של דונלד טראמפ להיבחר לכהונה שנייה כנשיא. ניתן לראות בכך ביטוי ליחסים בין נשיאי ארה"ב וראשי הממשלה בישראל לדורותיהם, שגם הם ידעו עליות ומורדות רבות.
מיכאל בר-זוהר, הביוגרף של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, כתב שמנהיגי ארה"ב דחו פעמים אחדות את ניסיונותיו לבוא לארצם, גם בחשאי, והעדיפו להצניע קשרים עם ישראל בגלל החשש מתגובת המדינות הערביות. הנשיא הראשון שעימו נועד בן גוריון היה הגנרל דווייט אייזנהאואר הרפובליקני, ו"תוצאותיה של הפגישה לא היו מרנינות".
הבא אחריו היה ג'ון קנדי, הדמוקרט, שברגע מסוים, מאחורי דלת סגורה, אמר לאורחו: "אני יודע שנבחרתי בקולות היהודים האמריקנים. אני חייב להם את בחירתי. אמור לי, היש דבר מה שאני צריך לעשות?". בן גוריון השיב: "אתה צריך לעשות מה שטוב לעולם החופשי". בפשטות, לא רצה לשאת ולתת בקולות יהודים.
לוי אשכול היה ראש הממשלה הראשון שהוזמן באופן רשמי לבית הלבן, ונועד עם הנשיא לינדון ג'ונסון. שנה לאחר הביקור נחתם מזכר הבנה חשאי ראשון בין שתי המדינות.
הנשיא ג'ימי קרטר הוביל את ההליך שהביא לחתימת חוזה השלום הישראלי הראשון עם מדינה ערבית, מצרים. למזלו, שני המנהיגים שעמדו מולו - נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין - מצאו שפה משותפת בינם לבין עצמם, והוא נדרש לתווך רק בהקשרים המסובכים. ההסכם הביא גם לתחילתו של סיוע רציף לשתי המדינות, ולמחויבות אמריקאית לספק נשק לישראל ולהימנע מאספקת נשק למי מאויבותיה שיסכן אותה. לזכותו של הנשיא ברק אובמה ייאמר שעל סף סיום כהונתו חתם על הארכת החוזה הביטחוני לעשור.
אבל טראמפ עלה על קודמיו בהענקת "מתנות" לישראל: לא רק הכרה בירושלים כבירת ישראל, אלא אף מימוש הכרה זו על ידי העברת שגרירותו אליה; הכרה הלכה למעשה בסיפוח רמת הגולן; הרחבת חוזי השלום למדינות ערביות נוספות והחרפת הסנקציות על איראן. לא בכדי טס שר הביטחון פעמיים לוושינגטון לסיים הליכים כאלו ואחרים עוד בטרם נערכו הבחירות בארה"ב.
כאזרח ישראלי הייתי רוצה לומר לנשיא טראמפ שאני מבין את צערו על אי הצלחתו להיבחר לכהונה נוספת, גם אם למעשה הוא לא נכשל: הרי כמעט מחצית מהבוחרים העניקו לו את אמונם. אי-בחירתו, כפי שאני מבין מהתקשורת, לא באה עקב אכזבה מנשיאותו אלא מטעמים אמריקניים פנימיים - והוא יירשם במקום נכבד בדף הזכות של ידידותו למדינת ישראל ועמה.
ולנשיא הנבחר ביידן אני רוצה לספר: הייתה לי הזכות לעבוד לצידו של בגין בעת המשא ומתן לשלום עם מצרים. פעם, בצאתו מישיבת ועדת החוץ של הסנאט אמר לנו, לעוזריו, כי היה לו ויכוח נוקב איתך - אבל הביע את תקוותו שבהזדמנות זו חברי הוועדה למדו עוד פרק שלא ידעו עד כה. אני רוצה לאחל לך הצלחה, ולהזכיר לך כי אין לארצך ידידה טובה מישראל.
- שלמה נקדימון הוא היסטוריון ועיתונאי, בעבר יועץ התקשורת של מנחם בגין
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
