בשבוע שעבר ציינה החברה הערבית 20 שנה למאורעות אוקטובר 2000, והיא עשתה זאת כשהיא נמצאת בשיאו של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שמאיים להחזיר אותה 20 שנה אחורה. על מנת להבין את המתרחש בגל השני של מגפת הקורונה יש לקרוא היטב את תהליך התפתחותו של הקולקטיב הערבי בשני העשורים האחרונים, מאז האירוע הנחשב למכונן בכל רובדי חייהם של האזרחים הערבים בישראל.
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה ומאורעות אוקטובר 2000, שבהם נהרגו 12 אזרחים בידי שוטרים, הפך המיעוט הלאומי הערבי בישראל ליתום ומוכה: יתום מצד האב (העם הפלסטיני), מאחר שהסכם אוסלו הגדיר אותו כסוגייה פנים-ישראלית; ויתום מצד האם (המדינה), על רקע ההזנחה המתמשכת והיותו קורבן ישיר למדיניות שבירת העצמות, כפי שבאה לידי ביטוי מאוקטובר 2000 והלאה.
את המאורעות הללו אפשר לסמן כשבירת אמון הדדית ונקודת שפל במערכת היחסים בין המדינה לבין אזרחיה הערבים, והם גרמו בשני העשורים האחרונים להאצה של כמה תהליכים סותרים באופיים ובמהותם, שהשלכותיהם נוכחות עד עכשיו בחיי היום-יום של האזרח הערבי.
בציר הביטחוני–לאומי הפעילה מדינת ישראל את כל מנגנוניה לריסוק התגבשות הקולקטיב הערבי שהחלה בשנות ה-90. היא עשתה זאת באמצעות הפעלת מודלים של שיטור יתר: מצד אחד המשטרה ושב"כ הפעילו יד ברזל ביישובים הערביים (דיכוי הפגנות, הריסת בתים, חוק איסור איחוד משפחות ועוד), ומצד שני הפקירו אותם לצמיחה של אלימות ופשיעה שמשתלטות על סדר היום של החברה הערבית ולא מאפשרת התגבשות מחודשת.
בעקבות דו"ח ועדת אור ב-2003 החלה חשיבה מחודשת לגבי הפעלת כלים ביטחוניים אלו, והמיקוד עבר להתערבות בציר החברתי–כלכלי, מתוך אינטרס לשמר את הצמיחה הכלכלית בישראל. כך החלו להתגבש תוכניות ממשלתיות לשילוב אזרחים ערבים בתעסוקה ובהשכלה גבוהה, מתוך תפיסת האזרח הערבי כאינדיבידואל שבראש מעיניו עומד סיפוק עצמי חומרי.
התוכניות הללו האיצו תהליכי מודרניזציה ושינויים חברתיים פנימיים שהחלו בחברה הערבית כבר בתחילת שנות ה-2000: עלייה בתפיסת הפרט, שחיקה של המנגנונים החברתיים המסורתיים, של כוחה והשפעתה של המשפחה, ושינויים משמעותיים במעמד הנשים כתוצאה מפנייתן לרכוש השכלה גבוהה.
אלא שהתהליך הזה החל להתרחש על תשתית של עוני ועלייה של כ-250% בשיעור האבטלה בין שנת 2000 ל-2003. התוצאה הייתה צמיחה של קבוצה משכילה ועובדת שפתחה פערים עצומים מרוב האוכלוסייה הערבית, שנותרה ענייה ולא הצליחה להפוך למעמד ביניים שמושך את החברה איתו לצמיחה קולקטיבית.
גם הציר הפוליטי הפך מורכב. ברמה הלאומית, החברה הערבית התחילה לפתח מערכת יחסים מחודשת עם המרחב הערבי באזור ועם הזירה הפלסטינית. מדובר בתוצאה של תחושת ניכור קשה והתחזקות שני זרמים מרכזיים בחברה הערבית בישראל - התנועה הלאומית הערבית (בל"ד) ותנועות האיסלאם הפוליטי (בעיקר הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית), על חשבון הזרם הסוציאלי של חד"ש.
התחממות מערכת יחסים זו מפתחת תודעה של זהות לאומית ערבית, וזו התחלפה אחרי קריסת האביב הערבי בזהות פטריוטית קרובה יותר – זו הפלסטינית.
במקביל צומח דור שלישי של אזרחים ערבים שמתכתב עם מאמצי ההשתלבות בכלכלה הישראלית ובאקדמיה, בעיקר מאז 2010, ומוצא לו מפלט במרחב היהודי-הישראלי-המערבי. התהליך הזה ייצר דיסוננס ביחס לתפיסת הזהות האזרחית של הערבים בישראל: מצד אחד זיהוי נקודות חיבור ואינטרסים עם המרחב הישראלי, ומצד שני זהות קולקטיבית מאגדת שמתמודדת באופן קבוע עם דה-לגיטימציה פוליטית, הוצאת התנועה האיסלאמית מחוץ לחוק, חוק הלאום ורדיפה מתמדת של פעילים פוליטיים - עד כדי שלילת הכניסה של הרשימה המשותפת לקואליציה. לעשור הזה אפשר לקרוא "עשור המגמות הסותרות".
ברמה המקומית החריף המאבק על המשאבים בעיקר על רקע השתלטות של משפחות וחמולות על הרשויות המקומיות, נסיגת המפלגות וצמצום ייצוגן במועצות. המאבק הזה מתנהל על רקע צמיחתה של מנהיגות מקומית לא אידיאולוגית שניזונה מתמיכה על בסיס משפחתי או עדתי, ואפילו של גורמי פשיעה.
מכל האמור לעיל ניתן להבין שנתוני הכניסה של החברה הערבית למשבר בריאותי-כלכלי דוגמת מגפת קורונה אינם מעודדים: חוסר אמון בין התושבים לבין עצמם כתוצאה מהפשיעה המשתוללת, חוסר אמון בין התושבים לבין הרשויות המקומיות והרשימה המשותפת, וחוסר אמון בין החברה הערבית ככלל לבין הממשלה ברקע משבר פוליטי חסר תקדים.
בגל הראשון הצליחה החברה הערבית לגייס את נכסיה הפנימיים ולפעול בשותפות מול גורמי המדינה, אבל לקראת הגל השני המנגנונים אלו נשחקו והתוצאה הייתה התפרצות בלתי נשלטת (שייתכן שהתמתנה בינתיים).
ועדיין, יש מקום לאופטימיות. הקורונה מביאה איתה גם הזדמנויות גדולות: חיזוק החוסן הפנימי של החברה הערבית דרך חיזוק הרשויות המקומיות ומוסדותיהן הפנימיים, והגברת מאמצי בניית האמון מול המדינה על בסיס הכרה, יפיחו תקווה לקיום מערכת יחסים שונה מזו שהכרנו ב-20 השנים האחרונות. נקווה שלא נצטרך לחכות 20 שנה נוספות.
- עו"ד רסול סעדה הוא אחראי חברה ערבית ברשת מעוז
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
