בשבוע הבא יפרוש שופט העליון מני מזוז, שלוש שנים לפני שיצא לגמלאות, בטקס צנוע בקרב משפחה ושופטים. הילד שעלה בגיל שנה מהאי ג'רבה שבתוניסיה וגדל יחד עם שמונת אחיו בדירה קטנה בנתיבות, הגיע במהלך השנים לצמתי הכרעה חשובים ומרכזיים במדינת ישראל.
מה שייחד את מזוז הייתה ראיה אנליטית חריפה ושאיפה לעסוק במאקרו, בתהליכים. אבל הוא גם אדם של פרטים, תודות לאופיו הקפדן (לא פעם הוא כונה "ייקה"), חריצות אינסופית וחריפות שהיא תולדה של השנים שבהן למד בישיבה בירושלים.
כמי שהתמחה בבית המשפט העליון, עבד בפרקליטות המדינה והיה בתפקידים שונים בייעוץ המשפטי לממשלה, מזוז מכיר היטב את כל אורגני השלטון, את רזי הפוליטיקה, ואת כל גופי הביטחון. אי אפשר למכור לו לוקשים. הוא יודע בפרטי פרטים איך פועלות כל הרשויות, מניעיהן, האג'נדות הסמויות, המאבקים לשימור הכוח, והשטיקים שלהן.
את הראיה המפוכחת הוא הביא לכל תפקידיו, גם לבית המשפט העליון, ולכן החלטותיו ופסקי הדין שלו הצטיינו בניתוח ממצה, ענייניות נטולת הצטעצעות, הנמקה יסודית, שליטה מוחלטת בנרטיב המשפטי, ריאליזם צרוף ופתרונות מעשיים.
החשש לזכויות אדם ועצמאות מערכת המשפט
מזוז מציג אמנם את פרישתו המוקדמת מכס השיפוט כ"מיצוי", אך נראה שהתקווה הלאומית והחברתית שלו שבורת כנף, וליבו הישראלי והציוני דואב ממה שלדעתו צפוי להתרחש במדינה.
עם פרישתו הוא מודאג מהעובדה שבישראל אין מסורת אמיתית של תרבות זכויות אדם. "העובדה שלא התקבלה חוקה פורמלית, הכוללת מגילת זכויות אדם במעמד המכונן של הקמת המדינה, גרמה לכך ששיח זכויות אדם חוקתי החל בישראל רק במחצית השנייה של שנות ה-90".
כבר בהרצאה שנשא ב-2017 הוא ניבא שחורות על מצב זכויות האדם בחברה הישראלית: "קשה לראות כרגע סימנים מעודדים לעתיד. נראה כי התהליכים החברתיים המובילים והמזינים את המעדות הביקורתיות כלפי זכויות אדם וכלפי המערכת המשפטית במגמת התחזקות. המערכת הפוליטית רוויה בהתלהמות כלפי מערכת המשפט וכלפי מיעוטים וזרים".
כמי שעוזב ומשאיר אחריו שופטי עליון שממשיכים בכהונתם, הוא סבור שכיום עומדות בפני מערכת המשפט שתי אפשרויות: "להוריד הילוך ולצמצם פרופיל עד יעבור זעם, או לדבוק בתפקידה החברתי-חוקתי של הגנה על זכויות אדם, גם מול ביקורת ציבורית ופוליטית, מתוך הבנה שתפקידה זה חיוני דווקא בעתות כאלה. אני גורס את האפשרות השנייה".
עם זאת, הוא הדגיש "כבית משפט עלינו לראות את התמונה הגדולה ולהגדיר את המאבקים שראוי לנהל ואת אלה שלא נכון לנהל, בעת הזאת או בכלל".
ניתן להעריך שעקרון זה ליווה את מזוז כשנמנה על 11 השופטים שאפשרו לראש הממשלה בנימין נתניהו להרכיב ממשלה, למרות כתב האישום החמור. הוא פירש כפשוטו את החוק המפורש שמאפשר לנתניהו להרכיב את הממשלה - וכל אופציה אחרת, לשיטתו, היא רק ציבורית ואינה נתונה להכרעת בית המשפט.
זהירות וריסון מול משפטיזציית יתר
מזוז מעולם לא נמנה על חסידי האקטיביזם השיפוטי. הוא סבר שעל בית המשפט לנקוט זהירות וריסון בהתערבות במעשי הרשות המחוקקת והרשות המבצעת. עוד כיועץ משפטי הוא סבר שאל לו לבית המשפט להסיג את גבולן של הרשויות האחרות, אך בה בעת עליו להקפיד שימלאו עד תום את חובותיהן, לא יעשו שימוש לרעה בסמכויות ולא להסס לבטל החלטות במקום שלא הגנו כך.
אמת המידה שלו להתערבות לגיטימית הייתה כאשר ליבת הסוגיה הייתה משפטית מובהקת. כאשר הליבה הייתה ציבורית הוא סבר שבית המשפט צריך להניח לה להיפתר או לא להיפתר במישור הציבורי.
אחת ההחלטות המפורסמות של בג"ץ בעידן מזוז עסק בחוק מיסוי דירה שלישית. במקרה הזה עמדות השופטים הפריכו את התפיסה השטחית של אקטיביזם ושמרנות. בעוד שדעת הרוב, ובראשם השופט "השמרן" נועם סולברג, סברה שיש לפסול את החוק, דעת המיעוט של מזוז "האקטיביסט" טענה אחרת.
לדעת מזוז, עמדת הרוב מהווה סטייה מהותית ובלתי מוצדקת מההלכה הנוהגת בנוגע להתערבות בהליכי החקיקה של הכנסת, שלפיה בית המשפט לא יבטל חוק בשל פגמים בהליך החקיקה המתייחסים לאיכות הדיון, וביקורתו תוגבל רק למקרה שבו נשללה מחברי הכנסת "כל אפשרות מעשית" לדעת על מה הם מציעים ולגבש עמדתם.
פסילת החוק, להשקפתו, תהווה שינוי מרחיק לכת במערכת היחסים העדינה והרגישה בין בית המשפט לכנסת, שיעורר שורה של בעיות קשות, עיוניות ומעשיות. את הריאליזם שלו כיועמ"ש לשעבר וכשופט עליון בהווה ביטא כשאמר שלמרות שהליך החקיקה לא היה "הליך להתפאר בו", הרי שלא נפגעה זכות ההשתתפות של חברי הכנסת בהליכי חקיקת החוק.
למרות מתקפות מצד חוגי ימין שראו בו "אקטיביסט ושמאלן", מזוז סבור שהשיח על אקטיביזם של בית המשפט הוא לגיטימי. אלא שלשיטתו, בשנים האחרונות לא מדובר בשיח ענייני אלא כזה שלעתים נהיה אלים ומתלהם. בעיניו, שלילת הביקורת השיפוטית היא שלילת הדמוקרטיה
מנגד, מזוז חושב שקיימת בישראל תופעה "לא בריאה" כלשונו, של שימוש יתר בכלים משפטיים על חשבון מאבקים ציבוריים-חברתיים ופוליטיים. "בזמני כיועץ משפטי לממשלה לא היה עובר יום ללא פניות של ח"כים וגורמים ציבוריים אחרים בנושאים בעלי אופי ציבורי. נהגתי להשיב לפניות אלה בפורמט קבוע – 'המקום לבירורו הוא בזירה הציבורית-תקשורתית ולא המשפטית'".
מזוז סבור שלמשפטיזציית-היתר של המאבקים הציבוריים-פוליטיים בישראל יש מחיר. היא מחלישה ומנוונת את מנגנוני הביקורת הציבורית-פוליטית, יוצרת ניכור בקרב קבוצות שונות של החברה כלפי המערכת המשפטית, וכל זה מקרין על היחס לנושא זכויות האדם, שמזוהה עם מערכת המשפט.
המאבק בשחיתות
מזוז היה אחד הלוחמים הבולטים בשחיתות הציבורית. כמי שהעמיד לדין בהיותו יועמ"ש את נשיא המדינה בדימוס משה קצב ואת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, מזוז נקט בגישה מחמירה גם בכיסאו השיפוטי בכל הקשור למאבק בשחיתות הציבורית.
במסגרת פסק הדין שדחה את ערעור ראש העיר בת-ים לשעבר, שלמה לחיאני, הוא עמד על סכנותיה הרבות של תופעת השחיתות. "ההשלכות של תופעת השחיתות במערכת השלטון חורגת הרבה מעבר להיבט הצר של מעשה עברייני הפוגע בקורבן עבירה מוגדר. השחיתות השלטונית מהווה איום אסטרטגי על החברה. לשחיתות השלטונית יש השלכות שליליות רחבות ועמוקות – חברתיות, פוליטיות, מוסריות, כלכליות ואחרות – להן פוטנציאל ממשי לפגיעה גם בחוסן הלאומי של המדינה. כישלון במאבק בתופעה זו עלול להביא להתפרקות חברתית ולקריסה כלכלית".
"שחיתות שלטונית עלולה גם לשמש אמתלה לאי-כיבוד חוק על ידי הפרט בכל תחומי החיים", הוסיף. "בהכללה, אפשר לומר שלא ניתן לקיים חברה מתוקנת, מתפקדת ומשגשגת – מבחינה חברתית, פוליטית וכלכלית – מקום שהשלטון נגוע בשחיתות ומקום שהציבור לא רוחש אמון למערכת השלטונית".
בפסק דין של בית המשפט העליון, שדן בערעור על עונשו של רפ"ק ערן מלכה במסגרת פרשת רונאל פישר ורות דוד, הוא כתב את דעת המיעוט והתנגד להקל בעונשו של מלכה. "אין מדובר בשוטר זוטר ביחידה פריפריאלית העוסקת בפשיעת רחוב שגרתית, אלא בקציר חקירות בכיר, משפטן בהכשרתו, ביחידה החשובה והרגישה ביותר במשטרת ישראל, יחידת להב 433, שהיא 'יחידת הדגל' של המשטרה ו'קודש הקודשים' של מערך החקירות"
הוא הוסיף: "רצינו להאמין כי תופעות מעין אלה, של 'חפרפרות' מטעם גורמים עבריינים המקננות בלב מערכות אכיפת החוק, הן נחלתן של מדינות אחרות, והנה למרבה הבושה, נגע זה פשה גם במקומנו. המדובר בליקוי מאורות ממש ופגיעה שאין קשה ממנה בערכים של טוהר המידות".
התנגדות להריסת בתי משפחות מחבלים
אחת החוזקות של מזוז כיועמ"ש וכשופט עליון הייתה מומחיותו בנושאי חוק וביטחון. אחד משיאי עבודתו המשפטית היה כשניצח על חקיקת חוק השב"כ בשנות ה-90.
לכן, עמדתו נגד שימוש בהריסת בתי משפחות מחבלים כצעד הרתעתי, שנותרה לרוב בדעת מיעוט, זכתה לתשומת לב מיוחדת ולגינויים והתקפות מצד חוגי ימין.
כך למשל, בפסק הדין הידוע "דוויקאת" מ-2020 כתב מזוז כי התקנה המאפשרת הריסת בתי משפחות מחבלים סותרת את המשפט הבינלאומי ההומניטריים, את אמנות האג וז'נבה, וכן היבטים של המשפט החוקתי והמנהלי בישראל.
"הסוגיה המרכזית שעולה בעניינו מתייחסת לשאלה של פגיעה בחפים מפשע, כשהמפגע נהרג או נלכד ועומד לדין, והפעלת הסנקציה של החרמה והריסה של הבית מופעלת למעשה נגד בני משפחתו", כתב. "הסוגיה מעוררת את הטענה בדבר 'ענישה קולקטיבית', בניגוד לכללי המשפט הבינלאומי, כמו גם את הקושי הרב בהיבט של המשפט החוקתי והמנהלי הישראלי. אני סבור כי סנקציה המכוונת עצמה לפגיעה בחפים מפשע אינה יכולה לעמוד".
מזוז, שהשתתף במאות דיונים בנושא הריסת בתי משפחות מחבלים, הוסיף: "רבים וטובים מקרב גורמי הביטחון לאורך השנים הטילו ספק בהרתעה. נזקן של ההריסות עולה על תועלתן, נוכח השנאה והאיבה שמעורר הצעד הקשה בקרב הפלסטינים. יש מקרים שבהם היא מהווה תמריץ לביצוע פיגוע מתוך רגשי נקם".
חוק ההדחה והבחירות לכנסת
אחד הנושאים החשובים והרגישים שמונחים לפתחו של בית המשפט העליון נמצא בסימן שאלה, ונוגע לסוגיית פסילת חוקי יסוד או סעיפים מתוכם. בית המשפט העליון דחה ב-2016 בהרכב של תשעה שופטים, בהם גם מזוז, שתי עתירות שהופנו נגד תיקונים לחוק יסוד: הכנסת שהקנו לה סמכות להפסיק כהונת ח"כ שיש במעשיו משום הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד ישראל.
בחלקו בפסק הדין התייחס מזוז לסוגיה של "תיקון חוקה לא חוקתי" וסמכות בג"ץ לערוך ביקורת חוקתית של תיקון בחוק יסוד. בין היתר הוא ציין כי המהלך החוקתי בישראל מצוי בשלב שבו טרם ניתן וראוי לגבש עמדה לגבי תחולתה של הדוקטרינה במשפט הישראלי וכי "יש להמתין לעניין זה עד להשלמת מפעל החוקה בישראל". מכל מקום, הוא הדגיש כי אם יש מגבלה בלתי כתובה על תיקון חוקה הרי שזו מוגבלת למצבים חריגים ביותר של שינוי חוקתי ש"פוגע בליבת הדמוקרטיה ושולל את תכונות המינימום הדרושות למשטר דמוקרטי".
בבחירות הראשונות של 2019 היה מזוז חבר בהרכב השופטים שפסל את מועמדותו של מיכאל בן ארי, ואישר את השתתפות עופר כסיף, איתמר בן גביר ורשימת חד"ש-תע"ל בבחירות.
בחלקו בפסק הדין אמר מזוז כי יש לפרש את העילה של "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודה" כמתייחסת לזהותה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי במובן הלאומי, ולא כמתייחסת לתכנים הפנימיים של המדינה המאפיינים אותה כמדינה יהודית.
זכויות חשודים ועקרון השוויון
בפסיקותיו עמד מזוז על מיצוי ההליך ההוגן במשפט הפלילי. כך למשל היה בערעור על הרשעה בעבירות חטיפה ושוד, שהסתמכה בעיקר על הודעתו המפלילה של שותף המערער, שנגבתה תוך הפרת זכויותיו.
השופטים אסתר חיות וסלים ג'ובראן סברו כי הודעת השותף השני עומדת בשני מבחני הקבילות, וכי די במשקל הראיה, בצירוף התוספת הראייתית המחזקת אותה, כדי לבסס את הרשעת המערער.
מזוז סבר בדעת מיעוט כי הפגמים שנפלו בחקירתו של השותף מצדיקים לפסול את ההודעה בהתאם להלכת יששכרוב, העוסקת בפסילת ראיות שהושגו שלא כדין, וכי גם אם ההודעה לא תיפסל אין לייחס לה משקל של ממש ולבסס עליה הרשעה נוכח הפגמים, הסתירות והקשיים שבהם היא לוקה.
עקרון השוויון הוביל את מזוז עוד כשכיהן כיועץ המשפטי לממשלה. במסגרת תפקידו הוא קידם החלטות והנחיות לעיגון זכויות בני זוג מאותו מין. הוא הנחה להכיר בהם לצורך מתן זכויות כלכליות-סוציאליות לפי חוקי השיקום, להכיר בזכות הירושה של בני זוג מאותו מין, להכיר בזכותו של בן זוג מאותו המין בנושאי אימוץ ילדיו הביולוגים או המאומצים של בן זוגו, וכן לאשר תרומת ביציות בין בנות זוג.
במקרה אחר הוא קבע שחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים חל גם על מכירת דירות. מזוז ציין כי לקביעה שהחוק הספציפי חל גם על מכירת דירות יש חשיבות ציבורית-ערכית ומעשית רבה, זאת נוכח הצורך לשגר "מסר חד-משמעי בגנותה של ההפליה ולהעמיד כלים משפטיים אפקטיביים לרשות נפגעי ההפליה". הוא הדגיש את חשיבות הזכות לשוויון במשפט הישראלי, את חשיבות המאבק בתופעת ההפליה ואת מרכזיות בית המשפט בשירוש התופעה.
