זמן קצר לאחר משפט אייכמן ב-1961 התחיל הפסיכולוג האמריקני סטנלי מילגרם סדרת ניסויים שהכתה את העולם בתדהמה. הוא ניסה להבין אם ייתכן שבני אנוש רגילים יבצעו מעשים נוראים רק מכיוון שצייתו למפקדיהם. לשם כך הוא גייס מתנדבים שחשבו שהם עתידים להשתתף בניסוי לבדיקת ענישה במערכת חינוכית.
במסגרת הניסוי הוכנס מתנדב לחדר ובו חוקר בחלוק לבן, שתיאר בפניו את הנדרש ממנו ונשאר לידו כדי להשגיח על ביצוע תקין. נאמר למתנדב כי הוא ישמש מורה השואל שאלות את התלמיד הנמצא בחדר הסמוך, וחלון חד-כיווני מאפשר לו להשקיף עליו. המתנדב התבקש לשאול את התלמיד כמה שאלות לא קלות, ובמידה שטעה בתשובה – התאפשר למתנדב להעניש אותו במתן זרמי חשמל בעוצמה שונה.
לפני המתנדב הוצב לוח ובו עשרה כפתורים ברמות מתח שונות - מנמוך ועד גבוה. הוא לא ידע שבפועל הלוח לא הזרים שום מתח חשמלי והתלמיד היה שחקן שהגיב לענישה בזעקות כאב מדומות. התוצאות: 85% מהמתנדבים נתנו זרמי חשמל ברמה כלשהי, ולא פחות מ-65% הגיעו אף לרמת העוצמה המקסימלית תוך התעלמות מזעקות הכאב של התלמיד.
ניסוי מילגרם שוחזר פעמים נוספות ברחבי העולם והראה תוצאות דומות. בניסוי שבוצע בפולין ב-2017 שיחקו נשים את התלמידות במטרה לבדוק אם היחס כלפיהן יהיה עדין יותר. גם הפעם המתנדבים לא הפגינו רחמים וכ-90% מהם לא היססו לתת זרם חשמל כלשהו לתלמידה.
כולנו נחשפנו לתיעוד מתקופת השואה שבו נראים חיילים, שוטרים ואזרחים מחייכים תוך ביצוע מעשיהם ביהודים. הסיפוק הניכר על פניהם לא יכול להיות מוסבר בשום הטיה חברתית כזו או אחרת
אם חשבנו שהאנושות תלמד משהו מזוועות מלחמת העולם השנייה, הרי שניסויים אלו טפחו על פנינו והראו שציות לסמכות עלול להביא אנשים רגילים מן השורה לביצוע פשעים מזעזעים.
אך האם זהו ההסבר לזוועות השואה? לטעמי התשובה היא לא. להרג ההמוני של העם היהודי הייתה ייחודיות משל עצמה. אנו יודעים היום שיותר משליש מהיהודים שנטבחו בשואה לא מתו בתאי הגזים וגם לא הועלו על רכבות בדרכם למחנות ההשמדה. כשני מיליון גברים, נשים וטף נרצחו בקרבת בתיהם או בשדות מסביב, בין השאר בידי כוחות שיטור מקומיים והמסייעים להם. לאחר המלחמה היו שטענו שפשוט מילאו פקודות, אבל האמת היא שרבים מהם עשו זאת בהתנדבות.
ההיסטוריון כריסטופר בראונינג חקר את מעשיה של יחידת שיטור כזו בעיירה קטנה בפולין. ב-1942 היא נדרשה לבצע הרג אזרחים ומפקד היחידה נתן לכל אחד משוטריו את האפשרות לא להשתתף ולעבור ליחידות עם משימות רכות יותר כגון שמירה או הובלה. רוב שוטרי היחידה בחרו להישאר. בראונינג טען כי הסיבה לכך הייתה לחץ חברתי לדבוק ביחידה ולא לעזוב את חבריהם ובכך להיחשב פחדנים.
ד"ר שמעון זילברשלגהרשו לי לפקפק במסקנותיו ולטעון כי הסיבה להתנדבות זו אינה כל כך פשטנית. כולנו נחשפנו לתיעוד רב מתקופת השואה שבו נראים חיילים, שוטרים ואזרחים נהנים ומחייכים תוך ביצוע מעשיהם הברבריים ביהודים. הסיפוק הניכר על פניהם לא יכול להיות מוסבר בשום הטיה חברתית כזו או אחרת. הסיבה להתנהגותם הינה עדיין בגדר תעלומה אנושית והוכחה לשפל המוסרי הבלתי מוסבר בהתנהגות אנשים רגילים כלפי יהודים חסרי ישע.
אכן, הניסוי של מילגרם ודומיו הוכיחו כי בן אנוש המציית לסמכות או נמצא תחת לחץ חברתי עלול גם היום – ובקלות רבה - לעשות מעשים מזעזעים לאדם אחר, אך אי אפשר לשכוח את חיוכם השטני והבלתי מוסבר על פני הרוצחים, שיוחד רק לבני העם היהודי.
יהי זכרם של ששת המיליונים ברוך.
- ד"ר שמעון זילברשלג הוא יו"ר מכללת אתיקס ללימודי אתיקה ויושרה בישראל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
