לקראת הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2004 ניבאו רוב הפרשנים ניצחון לסנטור הדמוקרטי ג'ון קרי על פני הנשיא הרפובליקני המכהן ג'ורג' וו. בוש. אמריקה הוצפה אז חולצות-טי עם הכיתוב: "כפר בטקסס מחפש את שוטה-הכפר שלו שהלך לאיבוד". הנשיא בוש, שאליו כיוונו החולצות, נחשב אז לנשיא כושל, אבל זה לא היה המצב במהלך כל כהונתו.
לאחר מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ב-2001 הוא הגיב בעוצמה וחילות האוויר של ארה"ב ובריטניה כתשו את הרי טורה-בורה. הנחשול הפטריוטי הגואה של אותם ימים השכיח את העובדה שבוש כמעט הפסיד לאל גור בבחירות 2000. אבל אז באו הפלישה האמריקנית המיותרת לעיראק ב-2003, על אלפי חלליה וצלילת הכלכלה, ובוש החל להיתפס כנשיא של כהונה אחת. יריבו קרי, גיבור מלחמת וייטנאם, היה אמור לנצח.
האסטרטגים הרפובליקנים העריכו שאין לבוש סיכוי במרכזים העירוניים הגדולים אלא בפריפריה, שם הציבור הלבן והנחשל עשוי להיות קשוב לו על בסיס שנאת האליטות. מנגד, דמוקרטים רבים נשארו ספונים בבתיהם ביום הבחירות בציפייה שאננה לניצחון. ואכן, בנס אלקטורלי זכה בוש ב-286 אלקטורים לעומת 251 של קרי.
טראמפ נתפס כידיד האולטימטיבי של ישראל, אך הוא מבודד גם אותנו מהקהילה המערבית שאליה אנו שייכים. ניצחון של ביידן עשוי לאתחל את מצבנו הבינלאומי
דונלד טראמפ יצפה ב-3 בנובמבר לנס דומה: הוא מתמודד עם מגפה (שהוא מכחיש), ירידת מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, השלכות התלהמותו המשתלחת, ומשבר בין-גזעי וקיטוב חברתי שלא נראו כמותם מאז שנות ה-60. כמו בוש בזמנו, גם הוא זוכה לקיתונות לעג. למשל בהשוואות פופולריות בינו לבין דלעת של חג האלווין: כתום בחוץ, ריק בפנים וזורקים אותו בנובמבר.
חרף טראומת 2016, רוב הסוקרים מעריכים (כפי שהעריכו גם בשנת 2000 מול אל גור) שג'ו ביידן ינצח את הבחירות בקלות, אבל טראמפ עדיין זוכה לתמיכה מצד בוחרים לבנים ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ומצד מאמינים בעליונות לבנה. טראמפ מאשים את סין במצב השורר כיום בארה"ב, ומתעלם מתרומתו שלו שנובעת מבדלנותו הפרועה המנתקת את ארה"ב משותפותיה המסורתיות באירופה.
בקרוב נדע אם הסלידה מטראמפ גברה על השנאה כלפי האליטות.
עבורנו בישראל, ניצחון של טראמפ ישאיר את המצב פחות או יותר כמות שהוא, עם הסכמי שלום עם מדינות שנגדן לא נלחמנו מעולם והמשך מבוי סתום מול יריבים אמיתיים. טראמפ נתפס כידיד האולטימטיבי של ישראל, אך הוא מבודד גם אותנו מהקהילה המערבית שאליה אנו שייכים. ניצחון של ביידן, לעומת זאת, עשוי לאתחל את מצבנו הבינלאומי.
העימות האחרון בן הנשיא טראמפ לג'ו ביידן
(צילום: רויטרס)
גם אם ביידן ינצח, לא סביר שנראה בלימת חירום ופניית פרסה בנושאים דוגמת השבת השגרירות האמריקנית לתל אביב או התנית הסיוע בשינוי מדיניות ביחס לפלסטינים וההתנחלויות. ואולם, ניצחון דמוקרטי יכול להיות רגע מכונן של שיבת ישראל למציאות.
בארבע השנים האחרונות התמכרנו לסם-הזיות מיוחד במינו, נקרא לו טראמפיון, וסביר שכשהדילר לא יישב עוד בבית הלבן תעבור ישראל תהליך גמילה. ביידן וסגניתו קאמלה האריס הם ידידי ישראל אבל לא נשבעו אמונים לכל גחמה של המתנחלים, וממילא יש במפלגה הדמוקרטית גם מתנגדים לישראל.
אם ינצח ישאף ביידן, כמו טראמפ ואובמה לפניו, לצמצם את מעורבותה הבינלאומית של ארה"ב אבל הוא לא יעשה זאת בנטישה מבוהלת. באפריל האחרון הוא כתב שארה"ב צריכה לשוב ולהנהיג תוך תיאום עם בעלות הברית שלה. ניצחון שלו צפוי להחזיר את ארה"ב לאמנת האקלים, להסכם הגרעין (באופן משודרג) עם איראן ולנושא הפלסטיני.
סביר שארה"ב תחת הנהגתו תוסיף לגונן על ישראל באו"ם אך לא באופן האוטומטי שבו פעל טראמפ. כך שמי שחשב, בהשפעת מנת-יתר של טראמפיון, שאפשר להתעלם מהעולם - צפוי להתעורר עם חמרמורת של "נאום בר אילן 2".
אה, כן. כשלושה-רבעים מהקהילה היהודית האמריקנית רבת ההשפעה הם דמוקרטים, ותמיד סייעו לישראל בקשר עם ממשל וקונגרס דמוקרטיים. האם כך יהיה גם תחת ממשל ביידן? אולי. ואולי לא. חבל שלא זכרנו את חשיבות הקשר עמם לפני ביטול מתווה הכותל והפיכת ישראל למדינה תיאוקרטית ולא-נאורה. באמת תודה, ביבי.
- ברוך בינה היה סמנכ"ל במשרד החוץ, ראש אגף צפון אמריקה, שגריר ישראל בדנמרק, סגן ראש הנציגות בוושינגטון, דובר משלחת ישראל בניו יורק וקונסול כללי בשיקגו. הוא עמית מדיניות ב"מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
