לאורך השנים מתמודדים שהפסידו בבחירות לנשיאות ארה"ב נהגו לברך את יריביהם על הניצחון בשיחות פרטיות בטלפון, במברקים ובנאומים לאומה האמריקנית. אל גור עשה זאת פעמיים בבחירות 2000. הנשיא המכהן דונלד טראמפ, כך נראה כרגע, לא יעשה זאת כלל. גם לא בטוויטר. אין חוק שמחייב מועמד להודות בהפסד, אך אם טראמפ לא יעשה זאת הוא יהיה המועמד הראשון בהיסטוריה המודרנית שמתעלם מהמסורת המסודרת של העברת השלטון באמריקה.
רוב נאומי ההפסד מפויסים ואדיבים. המועמדים מיישרים קו עם "כללי הטקס" וקוראים לחברה האמריקנית להתאחד בסיומה של מערכת הבחירות. חלק מהמועמדים שמפסידים מתבלים את הנאומים בהומור. ההיסטוריון מייקל בשלוס מספר שאחרי שג'ורג' בוש האב לא הצליח להיבחר לכהונה שנייה ב-1992 הוא ציטט את ווינסטון צ'רצ'יל ואמר שהוא "נבעט" מהשלטון. בוש אמר אז שהוא מקבל את ההפסד לביל קלינטון, לאור תחושת המסירות העמוקה שיש לו "למערכת הפוליטית שתחתיה האומה הזאת משגשגת כבר מאתיים שנה".
טראמפ לא מודה בהפסד וטוען שניצח
(צילום: רויטרס)
מערכת הבחירות של 2000 לא הייתה שגרתית. בליל הבחירות המועמד הדמוקרטי אל גור התקשר לג'ורג' בוש ובירך אותו על הניצחון – אך בהמשך פורסמו תוצאות מעודכנות מפלורידה וגור חזר בו. "תן לי להיות בטוח שאני מבין", אמר בוש לגור בטלפון. "אתה מצלצל אליי כדי לחזור בך מההודאה בהפסד?", שאל בוש את גור, כשהמועמד הדמוקרטי הודיע ליריב הרפובליקני שהוא התחרט ולא מודה בהפסד.
בסופו של קרב משפטי ממושך הוכרז בוש כמנצח. גור הודה בהפסד, בפעם השנייה. "לפני כמה רגעים שוחחתי עם ג'ורג' בוש ובירכתי אותו על בחירתו לנשיא ה-43 של ארה"ב. אני מבטיח לו שהפעם אני לא אצלצל אליו שוב", אמר גור.
גם מועמדים רפובליקנים ודמוקרטים שמפסידים בפריימריז נושאים נאומים שבהם הם מודים בהפסד. ב-1976, אחרי שהפסיד בפריימריז הדמוקרטיים, חבר הקונגרס מוריס אודל עקץ את המצביעים ואמר: "המצביעים אמרו את דברם, המנוולים".
רוב נאומי ההפסד עוסקים באיחוי הקרעים בחברה האמריקנית. ב-2008, כשהסנאטור הרפובליקני ג'ון מקיין הפסיד לברק אובמה, הוא אמר: "העם האמריקני אמר את דברו, ואמר זאת בבירור. לפני זמן קצר היה לי הכבוד להתקשר לסנאטור ברק אובמה ולברך אותו על בחירתו לנשיא הבא של המדינה ששנינו אוהבים".
"אני קורא לכל האמריקנים שתומכים בי להצטרף אליי לא רק כדי לברך אותו, אלא כדי להציע לנשיא הבא שלנו את הרצון הטוב שלנו ואת המאמצים הרציניים ביותר למצוא דרכים להתאחד", אמר מקיין בנאום ההפסד בבחירות 2008.
"ישנתי כמו תינוק: כל שעתיים קמתי והתחלתי לבכות"
ריצ'רד ניקסון, שהפסיד לג'ון קנדי ב-1960, אמר בנאום ההפסד שלו: "אחד המאפיינים האינדיבידואלים של אמריקה זה שיש לנו תחרויות פוליטיות, שהן קשות מאוד, כמו זאת. ברגע שהכרעה מתקבלת, אנחנו מתאחדים מאחורי האדם שנבחר".
כשג'ימי קרטר הפסיד לרונלד רייגן בבחירות 1980 הוא נשא נאום ענייני שבו אמר: "אזרחי ארה"ב קיבלו החלטה, וכמובן שאני מקבל את ההחלטה הזאת".
בוב דול הרפובליקני נאלץ להודות בהפסד יותר מפעם אחת (ב-1996 הפסיד לביל קלינטון וב-1976 התמודד כסגן של ג'רלד פורד), אך קיבל את ההכרעה בהומור. כשפורד הפסיד לקרטר בבחירות 1976 דול אמר: "בניגוד לדיווחים שלקחתי את ההפסד קשה, אני רוצה לומר שחזרתי הלילה הביתה וישנתי כמו תינוק - כל שעתיים התעוררתי והתחלתי לבכות".
דול קיבל בהומור גם את ההפסד לקלינטון ב-1996. כשדול אמר לתמכיו שהוא התקשר לברך את קלינטון הקהל השמיע קריאות בוז. בול קטע אותן, התלוצץ עם תומך קולני שלו ואמר לו: "אם לא תהיה בשקט לא יקצצו לך את המסים".
הנשיא שהפסיד ולא נשאר לטקס ההשבעה
טראמפ הוא לא המועמד היחיד שמתקשה להשלים עם ההפסד בבחירות. גם ג'ון אדאמס, הנשיא השני של ארה"ב, לא קיבל את ההכרעה בצורה "נשיאותית". אדאמס נבחר לנשיאות ב-1796, אך לא הצליח לזכות בכהונה שנייה והפסיד לתומאס ג'פרסון.
"אדאמס היה קצת ממורמר כשהפסיד בבחירות 1800", אומר ג'ון וייל, פרופסור למדעי המדינה שכתב ספר על נאומי הניצחון וההפסד של נשיאי ארה"ב. "הוא הסתלק מוושינגטון ביום או בלילה שלפני הבחירות, הוא לא נשאר לטקס ההשבעה", אמר וייל.
וייל הדגיש שבניגוד ל-2020, בבחירות 1800 לא היו כללים ברורים להתנהלות של הנשיא במקרה של הפסד. הוא אמר שלפי התנהגותו של אדאמס ניתן היה להבין אז שהוא "לכל הפחות מאוד לא מרוצה" מהתוצאות. וייל אמר שמסורת ההודאה בהפסד החלה בסוף המאה ה-19. בשנת 1896 המועמד הדמוקרטי וויליאם ג'נינגס בראיין שלח מברק ליריבו הרפובליקני וויליאם מקינלי ובירך אותו על הניצחון. "רצונם של האמריקנים הוא החוק", נאמר במברק של בראיין.
וייל מציין לטובה את תומאס דיואי, המועמד הרפובליקני שהפסיד להארי טרומן בבחירות 1948. כשדיואי הודה בהפסד הוא השווה את עצמו לגופה, וסיפר בדיחה על שיכור בטקס אשכבה. בבדיחה חבריו של השיכור מניחים אותו בארון, ובבוקר הוא מתעורר מבולבל. "אם אני חי – מה אני עושה בתוך ארון?", שואל השיכור. "ואם אני מת – למה אני חייב ללכת לשירותים?". וייל אומר על הבדיחה שסיפר דיואי: "זאת הייתה הדרך ההומוריסטית שלו לומר לבוחרים שהוא עדיין חי, ושיהיה בסדר".
